עכשיו, לאחר ששקע האבק מנאומו של נתניהו, אפשר לגשת להערכת נזקים.
שאלו אדם ברחוב או פרשן באולפן, מה נשאר להם בתודעתם מן "הנאום הגדול", ויאמרו לכם שנתניהו הכיר במדינה הפלסטינית. ומה עוד? אולי אחד מתוך מאה יעלה בזיכרונו פירור מן המלל הפטריוטי או מן הסייגים והתנאים למדינה הפלסטינית שהעמיד נתניהו. וכפי שבזיכרון האישי נתקבעה רק העובדה שמנהיג הימין הצטרף לעיקר האמונה המרכזי המאפיין את השמאל, כך גם בהכרה הפוליטית של העולם חרותה כעת העובדה, שהפיכת יהודה ושומרון, ערש האומה היהודית והישראלית, למדינה ערבית-פלסטינית, היא קונסנסוס פוליטי במדינת ישראל, על דעת
בהכרה הפוליטית של העולם חרותה כעת העובדה, שהפיכת יהודה ושומרון, ערש האומה היהודית והישראלית, למדינה ערבית-פלסטינית, היא קונסנסוס פוליטי במדינת ישראל, על דעת השמאל והימין כאחד
השמאל והימין כאחד. המחיר החומרי והרוחני שנשלם על הפשע הלאומי הזה הוא לדורות, זו - "עצת מרגלים".
יש מחלוקת, האם נתניהו אולץ לעשות את הוויתור הזה כמי שכפאו שד, והשד הוא אובמה, או שמא החביא את הקלף הזה בשרוולו עוד זמן רב לפני כן, אך לא רצה לבזבזו על ציפי לבני, וגם לידיו של נשיא ארה"ב הוא שיחק אותו רק בשני סיבובים, כדי להרבות את האפקט.
כך או כך , היום האיש כבר מזוהה עם המותג הפלסטיני, וגם אם בתחילה התכוון לתכסיס בלבד, הוא יפנים את הסחורה שהוא משווק ויזדהה איתה כאיש שיווק וותיק, המשמיע לכל אחד בארשת של אמונה עמוקה – את מה שהוא רוצה לשמוע. לימים הוא יילכד בסבך הבטחותיו ויגן על עקרון הריבונות הפלסטינית בשטחי המולדת היהודית ביותר ויותר חירוף נפש, עד שלא יוכלו עוד להבדיל בין הלהט שלו לדבקות החסידית של מנהיגת קדימה.
קשה להעלות על הדעת אירוע שוד יהיה בכוחו להחזיר את נתניהו אל הנמקותיו המשכנעות מלפני זמן קצר בלבד, מדוע המדינה הפלסטינית היא אסון לאומי לעם היהודי. נתניהו כאיש וכמנהיג אבד למחנה הימין, והנזק הזה הוא כנראה בלתי הפיך.
ובליכוד – קול דממה דקה. מתברר, שנתניהו הצטייד מראש בחותמת כשרות מטעם שני הסמנים הימניים, בני בגין ובוגי יעלון. התאכזבו מרה כל מי ומי בליכוד שאחרי הנאום הזה נשאו אליהם עיניים כמנהיגיה הטבעיים של ההתנגדות שהתבקשה נוכח מפנה דרמטי כזה – העברת הליכוד מן הימין אל השמאל. לא רק שלא נשמעה מהם כל התנגדות לבגידה חסרת הבושה של המנהיג בעקרונות המקודשים של התנועה במשך דורות, שהיה בה גם מן ההתכחשות לבוחרים הגובלת בשחיתות ציבורית, להיפך : הם היללו ושיבחו.
עקב זאת נסתתמו טענותיהם של הקטנים מהם – דמויות צעירות ומבטיחות כחוטובלי, דנון ואחרים.
אולי מחכמה עשו ששתקו, לבל ייראו מגוחכים - משל היו מוהיקנים אחרונים של גזע נכחד, הגזע שעליו חלם ז'בוטינסקי ואשר שרון ונתניהו הביאוהו אל שברו. ייתכן, ובצדק שומרים החכ'ים הצעירים האלה את דברם ואת מלחמתם ליום אחר, יום בו יסתמן סיכוי לנצח ולא רק לרשום מחאה לפרוטוקול. אולם מכאן ואילך נטל ההוכחה עליהם, וכל עוד הם אינם מחוללים בליכוד מהפך פנימי, הם משתייכים מכוח נאומו של נתניהו למפלגת מרכז-שמאל. כי רק מבחן המדינה הפלסטינית הוא המגדיר היום בישראל ימין ושמאל.
אם הם מקווים להיחלץ מן המפולת המדינית הודות לסירובו של נתניהו לדרישה האמריקנית לחנוק את ההתנחלות היהודית באופן מחלט, עד מוות, הרי שגם מכך צפויה להם אכזבה. ראשית, עצם נוסחת "הריבוי הטבעי" גם יוצרת גטו פיסי וגם מחפירה מבחינה לאומית, מבישה מבחינה אנושית ובולמת לחלוטין כל גידול אפקטיבי ומשמעותי של הנוכחות היהודית בנחלת אבותם.
ובליכוד – קול דממה דקה. מתברר, שנתניהו הצטייד מראש בחותמת כשרות מטעם שני הסמנים הימניים, בני בגין ובוגי יעלון. התאכזבו מרה כל מי ומי בליכוד שאחרי הנאום הזה נשאו אליהם עיניים כמנהיגיה הטבעיים של ההתנגדות שהתבקשה נוכח מפנה דרמטי כזה
עוד זאת: הסכמה לעיקרון הזה מעמידה את הממשלה בפני ברירה בלתי אפשרית בין הונאת האמריקנים לבין הנהגת משטר של מיון ופיקוח בלתי אפשרי, משטר של סלקציה ואפליה, מי נחשב בן משפחה ומי – "זר". כיצד יאכפו משטר ימי-ביניימי כזה?
מה גם, שהאמריקנים אינם מסכימים גם לקריטריון המגוחך והמתעמר הזה, ולרמותם יהיה קשה מפני שהם מחזיקים כאן כעת מנגנון פיקוח קבוע, לבד מן המלשינים היהודים. ואם מישהו בליכוד משלה את עצמו, שנתניהו יאזן את מכת הכרתו במדינה הפלסטינית בלטיפה בתחום ההתנחלות, טעות בידו. מי שמרוב חולשה התקפל בעניין הגדול והעקרוני של המדינה הפלסטינית, אין סיכוי שייכנס לעימות עם אמריקה על בנייה בהתנחלויות, שהאמריקנים רואים בהן בצדק מכשול בפני כינון המדינה הערבית.
מלכתחילה, המחשבה הזאת היתה נאיבית. הלך החבל אחרי הדלי ולא הדלי אחרי החבל...
יש קושי נוסף לנצל את נושא הקפאת ההתנחלות כפרשת דרכים שתאפשר לליכוד לשוב לתלם הימני. הודעתו של נתניהו היתה פצצה. יצרו לקראתה ציפייה ומתח ודאגו שתבוא בהפתעה, כדי להרבות אפקט. לעומת זאת, שקיעת התקווה שנתניהו יאפשר תנופת התיישבות ביו"ש ובירושלים תהיה אטית והדרגתית וללא רגע דרמטי מכריע. ללא מפנה חד, לכאן או לכאן, האוויר ייצא מן הבלון בשקט. לא תיווצר סיטואציה של מרד אפשרי, אלא אם כן נתניהו יורה על הפסקת בנייה מיידית ומוחלטת, כולל בירושלים. סביר יותר שהחניקה תהיה איטית והדרגתית. ידאגו שלא לספק למתנגדים מומנט מהפכני שיהיה בכוחו להחזיר את הליכוד למחנה הלאומי.
גם הריסת המאחזים המכונים "בלתי מורשים" ספק אם יהיה בכוחה לחולל מרד בתוך הליכוד, זעזוע שיספיק להחליף את נתניהו שנשרף כמנהיג המחנה הלאומי ולהותיר את הליכוד כמפלגה בימין. זאת, מפני שבציבור נוצר הרושם שכאן מדובר בגידולי פרא בלתי חוקיים שאינם חלק אורגאני של מפעל ההתנחלות וסילוקם הובטח בהקשר אחר לגמרי.
את גודל הטרגדיה הפוליטית הנוכחית ניתן להעריך כשמשווים אותה לשבר הקודם - ה"התנתקות" והגירוש בעזה ובשומרון – שגרם לליכוד להתפלג, בעוד אשר תגובת הליכוד על נאום נתניהו היתה בכללותה חיובית ותומכת.
אך גם במחנה המתנחלים אחז השיתוק. חלקם פצחו בצהלה משונה, משל זכו בפיס, ואחרים – כמו יו"ר מועצת יש'ע דני דיין - אמנם גינו את החלק הפלסטיני בנאום נתניהו, אך התנחמו בדבריו על ההתנחלות, שהיו כביכול חיוביים. אלא, שאם היה שם משהו חיובי, הרי זה מהרהורי ליבו בלבד.
פרשנים מסבירים, שהמתנחלים מצאו את עצמם במצב של אין-מוצא: וכי לאן נותר להם ללכת כשימין הופך לשמאל ושמאל נשאר שמאל? הלכו ולבשו ארשת של שביעות רצון, כדי ששונאיהם לפחות לא יראו עד כמה הם חשים בודדים בזירה הפוליטית.
אם לדבר בכנות, זו אשמתם של מי שהלכו לרעות בשדות זרים בתיתם בהמוניהם את קולותיהם לליכוד ובמיוחד לנתניהו, למרות ששוב ושוב האכיל אותם מרורים. היתה להם אופציה אחרת, מפלגת התנחלות, מפלגת ארץ ישראל נטו, ואם תרצו – שתיים: "האיחוד הלאומי", ובהסתייגות כלשהיא גם "הבית היהודי". היו לימין מספיק בוחרים כדי להעניק למפלגות הימין האלה לפחות מספר כפול של קולות ממה שקיבלו וליצור סוף סוף בכנסת אגף ימני אמיתי ולא ימין ליכודי–וירטואלי, שנגוז כאשליה במבחן-האמת הראשון.
אולי הפעם יילמד הלקח? הבה נאמר זאת פעם אחת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: אם לא יימצאו בתוך הליכוד הכוחות למנוע בפועל ממש את הפגיעה במפעל ההתנחלות – עם או בלי נתניהו – יש להפנים פעם אחת לתמיד את מה שהמפלגה הזאת אומרת על עצמה, שהיא מפלגת-מרכז, להפסיק את הרומן האומלל איתה ולהקים מחדש "את סוכת דוד הנופלת" של המחנה הלאומי – מחוץ לפאטה מורגאנה ולאשליה האופטית המסוכנת - "ליכוד".
עד לבחירות הבאות, שמי ייתן ויוסקו בהן המסקנות האלה עד הסוף, יש כמובן לנסות למצות מן הכנסת כל מה שעוד אפשר, אך עיקר כובד המשקל עובר אל השטח: התנגדות מאסיבית לכל עקירת מאחז, וללא קשר - לעבור למתקפה: להקים נקודות ומאחזים ולבנות גם בתוך היישובים, הכל כדי הגדיל בקנאות את מספר היהודים ביהודה ושומרון ובירושלים ההיסטורית. שוב נעשה סופר-אקטואלי הפסוק "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ"..
שאלו אדם ברחוב או פרשן באולפן, מה נשאר להם בתודעתם מן "הנאום הגדול", ויאמרו לכם שנתניהו הכיר במדינה הפלסטינית. ומה עוד? אולי אחד מתוך מאה יעלה בזיכרונו פירור מן המלל הפטריוטי או מן הסייגים והתנאים למדינה הפלסטינית שהעמיד נתניהו. וכפי שבזיכרון האישי נתקבעה רק העובדה שמנהיג הימין הצטרף לעיקר האמונה המרכזי המאפיין את השמאל, כך גם בהכרה הפוליטית של העולם חרותה כעת העובדה, שהפיכת יהודה ושומרון, ערש האומה היהודית והישראלית, למדינה ערבית-פלסטינית, היא קונסנסוס פוליטי במדינת ישראל, על דעת
בהכרה הפוליטית של העולם חרותה כעת העובדה, שהפיכת יהודה ושומרון, ערש האומה היהודית והישראלית, למדינה ערבית-פלסטינית, היא קונסנסוס פוליטי במדינת ישראל, על דעת השמאל והימין כאחד
השמאל והימין כאחד. המחיר החומרי והרוחני שנשלם על הפשע הלאומי הזה הוא לדורות, זו - "עצת מרגלים".יש מחלוקת, האם נתניהו אולץ לעשות את הוויתור הזה כמי שכפאו שד, והשד הוא אובמה, או שמא החביא את הקלף הזה בשרוולו עוד זמן רב לפני כן, אך לא רצה לבזבזו על ציפי לבני, וגם לידיו של נשיא ארה"ב הוא שיחק אותו רק בשני סיבובים, כדי להרבות את האפקט.
כך או כך , היום האיש כבר מזוהה עם המותג הפלסטיני, וגם אם בתחילה התכוון לתכסיס בלבד, הוא יפנים את הסחורה שהוא משווק ויזדהה איתה כאיש שיווק וותיק, המשמיע לכל אחד בארשת של אמונה עמוקה – את מה שהוא רוצה לשמוע. לימים הוא יילכד בסבך הבטחותיו ויגן על עקרון הריבונות הפלסטינית בשטחי המולדת היהודית ביותר ויותר חירוף נפש, עד שלא יוכלו עוד להבדיל בין הלהט שלו לדבקות החסידית של מנהיגת קדימה.
קשה להעלות על הדעת אירוע שוד יהיה בכוחו להחזיר את נתניהו אל הנמקותיו המשכנעות מלפני זמן קצר בלבד, מדוע המדינה הפלסטינית היא אסון לאומי לעם היהודי. נתניהו כאיש וכמנהיג אבד למחנה הימין, והנזק הזה הוא כנראה בלתי הפיך.
ובליכוד – קול דממה דקה. מתברר, שנתניהו הצטייד מראש בחותמת כשרות מטעם שני הסמנים הימניים, בני בגין ובוגי יעלון. התאכזבו מרה כל מי ומי בליכוד שאחרי הנאום הזה נשאו אליהם עיניים כמנהיגיה הטבעיים של ההתנגדות שהתבקשה נוכח מפנה דרמטי כזה – העברת הליכוד מן הימין אל השמאל. לא רק שלא נשמעה מהם כל התנגדות לבגידה חסרת הבושה של המנהיג בעקרונות המקודשים של התנועה במשך דורות, שהיה בה גם מן ההתכחשות לבוחרים הגובלת בשחיתות ציבורית, להיפך : הם היללו ושיבחו.
עקב זאת נסתתמו טענותיהם של הקטנים מהם – דמויות צעירות ומבטיחות כחוטובלי, דנון ואחרים.
אולי מחכמה עשו ששתקו, לבל ייראו מגוחכים - משל היו מוהיקנים אחרונים של גזע נכחד, הגזע שעליו חלם ז'בוטינסקי ואשר שרון ונתניהו הביאוהו אל שברו. ייתכן, ובצדק שומרים החכ'ים הצעירים האלה את דברם ואת מלחמתם ליום אחר, יום בו יסתמן סיכוי לנצח ולא רק לרשום מחאה לפרוטוקול. אולם מכאן ואילך נטל ההוכחה עליהם, וכל עוד הם אינם מחוללים בליכוד מהפך פנימי, הם משתייכים מכוח נאומו של נתניהו למפלגת מרכז-שמאל. כי רק מבחן המדינה הפלסטינית הוא המגדיר היום בישראל ימין ושמאל.
אם הם מקווים להיחלץ מן המפולת המדינית הודות לסירובו של נתניהו לדרישה האמריקנית לחנוק את ההתנחלות היהודית באופן מחלט, עד מוות, הרי שגם מכך צפויה להם אכזבה. ראשית, עצם נוסחת "הריבוי הטבעי" גם יוצרת גטו פיסי וגם מחפירה מבחינה לאומית, מבישה מבחינה אנושית ובולמת לחלוטין כל גידול אפקטיבי ומשמעותי של הנוכחות היהודית בנחלת אבותם.
ובליכוד – קול דממה דקה. מתברר, שנתניהו הצטייד מראש בחותמת כשרות מטעם שני הסמנים הימניים, בני בגין ובוגי יעלון. התאכזבו מרה כל מי ומי בליכוד שאחרי הנאום הזה נשאו אליהם עיניים כמנהיגיה הטבעיים של ההתנגדות שהתבקשה נוכח מפנה דרמטי כזה
עוד זאת: הסכמה לעיקרון הזה מעמידה את הממשלה בפני ברירה בלתי אפשרית בין הונאת האמריקנים לבין הנהגת משטר של מיון ופיקוח בלתי אפשרי, משטר של סלקציה ואפליה, מי נחשב בן משפחה ומי – "זר". כיצד יאכפו משטר ימי-ביניימי כזה?מה גם, שהאמריקנים אינם מסכימים גם לקריטריון המגוחך והמתעמר הזה, ולרמותם יהיה קשה מפני שהם מחזיקים כאן כעת מנגנון פיקוח קבוע, לבד מן המלשינים היהודים. ואם מישהו בליכוד משלה את עצמו, שנתניהו יאזן את מכת הכרתו במדינה הפלסטינית בלטיפה בתחום ההתנחלות, טעות בידו. מי שמרוב חולשה התקפל בעניין הגדול והעקרוני של המדינה הפלסטינית, אין סיכוי שייכנס לעימות עם אמריקה על בנייה בהתנחלויות, שהאמריקנים רואים בהן בצדק מכשול בפני כינון המדינה הערבית.
מלכתחילה, המחשבה הזאת היתה נאיבית. הלך החבל אחרי הדלי ולא הדלי אחרי החבל...
יש קושי נוסף לנצל את נושא הקפאת ההתנחלות כפרשת דרכים שתאפשר לליכוד לשוב לתלם הימני. הודעתו של נתניהו היתה פצצה. יצרו לקראתה ציפייה ומתח ודאגו שתבוא בהפתעה, כדי להרבות אפקט. לעומת זאת, שקיעת התקווה שנתניהו יאפשר תנופת התיישבות ביו"ש ובירושלים תהיה אטית והדרגתית וללא רגע דרמטי מכריע. ללא מפנה חד, לכאן או לכאן, האוויר ייצא מן הבלון בשקט. לא תיווצר סיטואציה של מרד אפשרי, אלא אם כן נתניהו יורה על הפסקת בנייה מיידית ומוחלטת, כולל בירושלים. סביר יותר שהחניקה תהיה איטית והדרגתית. ידאגו שלא לספק למתנגדים מומנט מהפכני שיהיה בכוחו להחזיר את הליכוד למחנה הלאומי.
גם הריסת המאחזים המכונים "בלתי מורשים" ספק אם יהיה בכוחה לחולל מרד בתוך הליכוד, זעזוע שיספיק להחליף את נתניהו שנשרף כמנהיג המחנה הלאומי ולהותיר את הליכוד כמפלגה בימין. זאת, מפני שבציבור נוצר הרושם שכאן מדובר בגידולי פרא בלתי חוקיים שאינם חלק אורגאני של מפעל ההתנחלות וסילוקם הובטח בהקשר אחר לגמרי.
את גודל הטרגדיה הפוליטית הנוכחית ניתן להעריך כשמשווים אותה לשבר הקודם - ה"התנתקות" והגירוש בעזה ובשומרון – שגרם לליכוד להתפלג, בעוד אשר תגובת הליכוד על נאום נתניהו היתה בכללותה חיובית ותומכת.
אך גם במחנה המתנחלים אחז השיתוק. חלקם פצחו בצהלה משונה, משל זכו בפיס, ואחרים – כמו יו"ר מועצת יש'ע דני דיין - אמנם גינו את החלק הפלסטיני בנאום נתניהו, אך התנחמו בדבריו על ההתנחלות, שהיו כביכול חיוביים. אלא, שאם היה שם משהו חיובי, הרי זה מהרהורי ליבו בלבד.
פרשנים מסבירים, שהמתנחלים מצאו את עצמם במצב של אין-מוצא: וכי לאן נותר להם ללכת כשימין הופך לשמאל ושמאל נשאר שמאל? הלכו ולבשו ארשת של שביעות רצון, כדי ששונאיהם לפחות לא יראו עד כמה הם חשים בודדים בזירה הפוליטית.
אם לדבר בכנות, זו אשמתם של מי שהלכו לרעות בשדות זרים בתיתם בהמוניהם את קולותיהם לליכוד ובמיוחד לנתניהו, למרות ששוב ושוב האכיל אותם מרורים. היתה להם אופציה אחרת, מפלגת התנחלות, מפלגת ארץ ישראל נטו, ואם תרצו – שתיים: "האיחוד הלאומי", ובהסתייגות כלשהיא גם "הבית היהודי". היו לימין מספיק בוחרים כדי להעניק למפלגות הימין האלה לפחות מספר כפול של קולות ממה שקיבלו וליצור סוף סוף בכנסת אגף ימני אמיתי ולא ימין ליכודי–וירטואלי, שנגוז כאשליה במבחן-האמת הראשון.
אולי הפעם יילמד הלקח? הבה נאמר זאת פעם אחת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: אם לא יימצאו בתוך הליכוד הכוחות למנוע בפועל ממש את הפגיעה במפעל ההתנחלות – עם או בלי נתניהו – יש להפנים פעם אחת לתמיד את מה שהמפלגה הזאת אומרת על עצמה, שהיא מפלגת-מרכז, להפסיק את הרומן האומלל איתה ולהקים מחדש "את סוכת דוד הנופלת" של המחנה הלאומי – מחוץ לפאטה מורגאנה ולאשליה האופטית המסוכנת - "ליכוד".
עד לבחירות הבאות, שמי ייתן ויוסקו בהן המסקנות האלה עד הסוף, יש כמובן לנסות למצות מן הכנסת כל מה שעוד אפשר, אך עיקר כובד המשקל עובר אל השטח: התנגדות מאסיבית לכל עקירת מאחז, וללא קשר - לעבור למתקפה: להקים נקודות ומאחזים ולבנות גם בתוך היישובים, הכל כדי הגדיל בקנאות את מספר היהודים ביהודה ושומרון ובירושלים ההיסטורית. שוב נעשה סופר-אקטואלי הפסוק "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ"..