חייו של האזרח הממוצע, אינם מתנהלים במישור של נתניהו- אובמה. אפילו סיפורי דודו טופז, אינם נוגעים לחיי האדם הקטן ביום יום. אולי באמת צריך לדעת הכל על העולם שאנו מתגוררים בו, אולי זה אפילו חשוב, אבל ההשפעה שלנו שם היא מזערית אם בכלל.

לעומת זאת, בחיי היום יום האדם היחיד, זה הבלתי מפורסם, הוא זה העושה לנו את היום. מאיר, או חלילה מחשיך, את מצב הרוח ואת פועל ידינו וראשינו. ואני מבקש להצביע על כמה פינות כאלה שנתקלתי בהן בשבועות האחרונים. פינות של ארץ ישראל היפה.

נזקקתי לארכיונים שונים וגיליתי עולם מדהים. יש בארץ ספריות, אוספים וארכיונים בהם אזרח מקבל את מה שהוא צריך לו, בלי שהוא נשאל לתרומה כספית או לתמורה אחרת. והחיוך והשמחה בהן הוא מתקבל, מקרינים על יום נהדר. כך, למשל, בספריה הלאומית. כל

בחיי היום יום האדם היחיד, זה הבלתי מפורסם, הוא זה העושה לנו את היום. מאיר, או חלילה מחשיך, את מצב הרוח ואת פועל ידינו וראשינו. ואני מבקש להצביע על כמה פינות כאלה שנתקלתי בהן בשבועות האחרונים. פינות של ארץ ישראל היפה.

אזרח יכול להכנס ולמצוא את מבוקשו. אישית, חיפשתי קטעי עיתונות ישנים. קיבלתי הכוונה מדויקת, עזרה צמודה ופתרון מיידי של כל קושי ובעיה שנתקלתי בהם. שרותי צילום צמודים, עם אדם יעיל ולבבי, היו השלמה מחממת לב. כך גם בארכיון עירית תל אביב, בו הכינו- לבקשתי הטלפונית- תיק עם המסמכים המבוקשים שציפה לי כבר בבואי. או בית אריאלה בו כרכי עיתונות הובאו תוך דקות ספורות. ובודאי הספריה הכללית על אסופת הספרים העוסקים בתל אביב. ולכך ניתן להוסיף את ההיענות על גבי האינטרנט, באמצעותו אנו יכולים לקבל שרותים מקיפים וכוללים, מידע מפורט והרבה מן הדרוש לנו. וברוב המקומות גם חינם אין כסף. אכן, אנו עוברים לסדר היום ונהנים ללא מחשבה שניה, למה בעצם זה מגיע לנו.

וגם מחוץ לקירות. כל המשוטט במרחבי הארץ נתקל בפינות החמד שהקרן הקיימת לישראל מקימה ביערות ובצידי הדרכים. איכשהו אנו מקבלים זאת כמובן מאליו. כלומר, אנו יוצאים מהבית לטייל, ובכל אתר מחכות לנו פינות מוצלות, מים, שולחנות וספסלים ואפילו מתקנים שונים, למנגלים ואף למשחקים לילדים. זה נראה לנו טבעי וברור שמישהו טורח עבורנו, סתם כך.

בזמן האחרון בולטים מתקני ההתעמלות והכושר הגופני שאינם בחדרי כושר סגורים ויקרים. בגנים ציבוריים, אפשר להגיע ולהתעמל, ללא תשלום בחדר כושר. ומובן שבכל אלו, הנקיון כמו גם שלמות המתקנים, תלויה רק בנו, האזרחים המשתמשים. וכדאי וחשוב שנעצור לרגע, נתבונן מסביב, ונשלח ברכה ותודה רבה לעוסקים במלאכה.

ויש מקומות שכדאי לא לעצור. להפך, הם נועדו ליתר תנועה ונוחיות נסיעה שלנו. ובהקשר זה נוסיף את כבישי הרוחב שמשנים את תרבות הנהיגה ובעיקר ההגעה, בדרכי ישראל. כביש כמו זה שבין ראשון לציון למודיעין, מרחיב לב בכל עת שנעים (תרתי משמע) בו. או הכביש המחבר את נחל שורק לצומת כנות. (בהקשר זה, אני מציע, לנו התושבים, לא לאמץ את המספרים כשם תואר לכבישים. דרך רמות – קסטל, מוסיף ונעים יותר מסתם כביש תשע. אם כי ניתן לקרוא לו בשם אחר שינציח פרח מקומי, ארוע או אישיות). תרבות הנהיגה וגם השלווה הנפשית משתפרים בהתמדה בתנאים הללו.

למעשה, כל אחד ואחד יכול בודאי להוסיף לרשימה הזאת. ואני מציע שאכן נעשה זאת. נדע להוריד את המשקפיים הכהות ולהביט, באלו הבהירות, בדברים הקטנים והנעימים שאנו פוסעים בהם. גנים ציבוריים, חורשות נטועות, פסלי קישוט ואנדרטות לציונים היסטוריים בחיי האומה. וכמו שאמרה המשוררת לאה גולדברג, שכל המתבונן סביבו, בעיניים פקוחות, רואה כל יום אלף דברים יפים לפחות.



בחומו של הקיץ, בזיעה המתגנבת, יכולה הראיה הטובה, ובעיקר המראות עצמם, להעלות חיוך של שמחה על פני כולנו.