הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב מכונים ימי בין המצרים. ראשיתם וסופם ימי צום וביניהם נוהגים מנהגי אבלות. שבעה עשר בתמוז ותשעה באב מצטרפים אל עשרה בטבת וצום גדליה, כולם ימי צום על רקע חורבן בית המקדש ואובדן העצמאות היהודית בארץ ישראל.
אנו צמים ארבעה ימים בשנה לזכר החורבן כיון שלא שמנו לב לכתובות שהיו על הקיר וסירבנו לראות את המציאות נכוחה
מדוע צריך ארבעה ימי צום לזכר אותו אירוע? האם ריבוי ימי הצום אינו מחליש את עוצמת הזיכרון? האם מישהו היה מעלה בדעתו לקיים ארבעה ימי צום בשנה לזכר קורבנות השואה, או ארבעה ימי זיכרון בשנה לחללי מלחמות ישראל?
ריבוי ימי הצום לזכר חורבן בית המקדש מחייבים בחינה מעמיקה של מהותם. חורבן בית המקדש אינו אירוע חד פעמי. החורבן הוא תהליך שהחל במצור, נמשך בהבקעת חומות העיר ירושלים, התעצם בשריפת בית המקדש והסתיים באובדן העצמאות. תהליך אחד שהיו בו מספר פרקים. תהליך שמראשיתו ניתן היה לחזות את סופו. בכל שלב ניתן היה לעצור ולשנות את מהלכו. אנו צמים ארבעה ימים בשנה לזכר החורבן כיון שלא שמנו לב לכתובות שהיו על הקיר וסירבנו לראות את המציאות נכוחה.
שליטתו של אלוהים בהיסטוריה מוחלטת, עם זאת ניתנה לבני האדם בחירה חופשית. לכל בני האדם ללא יוצא מהכלל. בני אדם יכולים לבחור להיות רוצחים או קרבנות על פי רצונם החופשי. האל הכל-יכול הגביל את מעורבותו במעשי בני האדם בהעניקו להם בחירה חופשית. מחיר שהאלוהות שלמה על מנת לקיים מערכת שכר ועונש, מערכת שנותנת טעם במתן התורה ובקיומה. על פי הקבלה רצון האל לתת את התורה מצוי בסיבת בריאת העולם.
אלוהים מתוך אהבתו לעם ישראל ובמגבלות הבחירה החופשית שהעניק לכל, מפזר בהיסטוריה סימנים, כתובות וצופנים על מנת שנוכל לכלכל את דרכינו ולמנוע מעצמנו חורבן ואסון. לכל אורך ההיסטוריה הכתובות היו על הקיר אך טחו עיניהם של ישראל מלראות. עם ישראל נשבה בתוך מסילות חייו (קונספציות) ולא נתן אל ליבו לאזהרות. בדרך אל חורבן הבית היו מספר שלבים, כל שלב היה איתות על הצפוי, אך העם והנהגתו לא הסיקו את המסקנות הראויות. המחיר ששילמו היה כבד ועל העיוורון אנו צמים.
בהיסטוריה היהודית המודרנית היינו עדים לתופעות דומות. בין מלחמות העולם ובמיוחד לאחר שנת 1933 היו סימנים ברורים כי עתיד שחור נשקף ליהודי אירופה. היו עוד מספר תחנות בדרך עד לפתרון הסופי השטני. הכתובת היתה על הקיר היהודים לא רצו לקרוא אותה ולפעול על פיה.
לפני מלחמת יום כיפור היו סימנים ברורים על כוונות האויב, המנהיגים באיוולתם לא שמו לב. בימי הסכמי אוסלו ואחריהם היו כתובת דם ענקית מעל כל עיתון ובמה בדבר כוונותיו של יאסר ערפאת ושוב היהודים לא רצו לקרוא. כך גם בעניין גירוש אלפי יהודים מבתיהם ובנכונות לתת מדינה למי שרוצה לרשת אותנו. היד הנעלמה הכותבת כתובות אש עדיין נטויה ואנו פעם אחרי פעם עוצמים עיניים ואוטמים אוזניים, מעשה קוף.
על מצעדי האיוולת לאורך ההיסטוריה היהודית אנו צמים ומתאבלים בימים אלה. בתקווה שלא נחזור על שגיאות העבר כי כיהודים ההיסטוריה לא מעניקה לנו מקצה שיפורים.