נאמר בפרשתנו "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (כד ה). לכאורה כבר בפרשה הקודמת פטרה התורה אנשים מסוימים מן המלחמה, שכך נאמר "ודברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכו... ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו... ומי האיש אשר אירש אשה ולא לקחה, ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (כו ה-ז).
ואם כן מה התחדש בפרשתנו? מבאר רש"י על פי חז"ל מהמילים 'לכל דבר' בפסוק, שהחוזרים מן המלחמה על פי כהן, המוזכרים בשופטים, הם אשר מספקים מים ומזון ומתקנים את הדרך לצורך המלחמה. כלומר, הם מגויסים, אך לא לוחמים בקו הראשון אלא עוזרים באפסנאות וכד'. אך מי שנשא אישה וכן מי שבנה בית וחנכו וכן מי שנטע כרם וחיללו, הם אינם יוצאים לכל דבר, אף לא 
העיקר הראשון במלחמה הוא המסירות למלחמה ואיש זה שבנה בית או נטע כרם או אירש אישה, השקיע בדבר את כל כוחותיו, וכל מעייניו שקועים בבית החדש או בכרם או באישה. איש זה חסרה לו כבר מסירות הנפש הראויה למלחמה ועל כן ילך וישוב לביתו
לספק מים ומזון וכו'. נשאלת השאלה, מדוע דברים אלו הם סיבה מספקת לפטור אותם מן המלחמה. אמנם נדגיש שמדובר רק במלחמת רשות, אך במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוטה מד). ובכל זאת יש להבין מדוע פטרה אותם התורה מלהילחם.
בפסוקים בפרשה הקודמת יש פטור לאדם נוסף כנאמר "ויוסיפו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" – בעל ה'תורה תמימה' מביא את פירוש הרשב"ם על פסוקים אלו שכתוב "אם ירך לבבו וירא מזלו פן ימות במלחמה וגו' שיש הנותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג - שמא אין לי מזל לחנוך את ביתי או את אשתי או את כרמי ולכך גורם לי מזלי ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות". כלומר הרשב"ם קושר שלושה אנשים אלו לסיבת הפחד ואומר שדווקא אדם זה שבנה בית ולא חנכו או אירס אישה, עלול לחשוב מדוע אינו זוכה להתחתן או לחנוך את ביתו, 'סימן רע הוא לי שאני עתיד למות במלחמה', מזה בא לו הפחד דווקא במצבים המיוחדים הללו ולכן פטרה אותו התורה מלהילחם.
הסביר זאת בעל ה'לנתיבות שלום' מתוך שהוא שואל: הרי יוצאים למלחמה על מנת לנצח ואף שייתכן שאחדים ימותו, הניצחון הוא ודאי ומדוע חוששים למיעוט דמיעוט שדווקא אנשים אלו ימותו? אלא אומר ה'לנתיבות שלום' ש"העיקר הראשון במלחמה הוא המסירות למלחמה ואיש זה שבנה בית או נטע כרם או אירש אישה, השקיע בדבר את כל כוחותיו, וכל מעייניו שקועים בבית החדש או בכרם או באישה. איש זה חסרה לו כבר מסירות הנפש הראויה למלחמה ועל כן ילך וישוב לביתו, שאינו מסוגל להילחם ועלול עוד לשבור את רוח הלוחמים ולהרפות ידיהם, וזה מה שכתוב פן ימות במלחמה, לא שאנו חוששים פן ימות במלחמה אלא הוא עצמו מתיירא כך בלבבו פן ימות"... ולכן 'ילך וישוב לביתו'." (לנתיבות שלום, דברים עמ' קיט).
מגמת הלוחם הישראלי
חז"ל מלמדים (מס' שבת נו) "שכל היוצא למלחמות בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". באופן פשוט מדובר כאן בתקנה למנוע עגינות מאשה שבעלה ימות חלילה ולא יוודע גורלו. אך מרן הרב קוק בעין איה שם מבאר שיש כאן יסוד יותר פנימי ומהותי המבאר את תוכן מלחמותינו. באומות העולם מגמת המלחמה היא טובת הפרט, לשם כך בכלל התאגדה האומה ולכן הזכרת
כשעם ישראל יוצא למלחמה כל החשבון משתנה. אין כאן אוסף של יחידים פרטיים, אלא כל יחיד ויחיד נערך כאיבר של הציבור, מדרגת חיים חדשה נולדת בשעה זוהמשפחה זירזה את הלוחמים, על כן היו הנשים באות למלחמה ושותפות עם בעליהן כדי שכל חייל יראה במוחש שהוא לוחם על ביתו, וממילא יהיה גיבור כארי.
אך לא כך בעם ישראל. כל המגמה של החיים בכלל הם בשביל המגמה האלוקית של הכל, חפץ ה' בעולמו. ולכן ככל שהחיים יותר קשורים ומאירים מאורם של ישראל, מהקדושה האלקית החופפת על כנסת ישראל, כן נבנים ומתעטרים חיי כל יחיד וכל משפחה במעלה היותר עליונה של 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' ומזה נמשך הקידוש ה' לתיקונו של העולם.
על כן במלחמות בית דוד היציאה למלחמה לא היתה על פי החשבון של הצלחת הפרט, ולכן הוא כותב גט כריתות לאשתו, לנתק עצמו מכל חשבונותיו האישיים. אך לא שחלילה שהמשפחה מפריעה ומעכבת אותך מלהתמסר לכלל, אלא כשעם ישראל יוצא למלחמה כל החשבון משתנה. אין כאן אוסף של יחידים פרטיים, אלא כל יחיד ויחיד נערך כאיבר של הציבור, מדרגת חיים חדשה נולדת בשעה זו, גילוי נשמה, בו מתגלה הערך הכלל ישראלי של היחיד, עומק נשמתו וקדושת הקשר שלו עם הכלל, שהוא יסוד חייו היחידיים והוא המכריע את כל ערך חייו ומגביר בו את הכוחות, את אהבת ה' ואת השאיפה לקידוש שמו, בביטול כל החשבונות האישיים המצומצמים ובאמת לא מתבטלת בזה חשיבות המשפחה וערך היחיד, להפך דווקא בזה, בהתעלות לעומק חיי הכלל וערכם, מגיעים המשפחה והיחיד לשיא מדרגתם. דבר זה מתגלה במלחמה, וכדי שמצב זה יתמיד, מוטלת עלינו החובה לרומם את הרוח, על ידי חינוך והרבצת תורה, להאיר את חיינו מנשמת כנסת ישראל... ובזה תכיר האומה את עצמה ואת יסוד גבורת חייה בגלוי, ותדע כי שם ה' נקרא עליה.