מתוך ממשלת ישראל נשמעים לאחרונה שני מסרים מסוכנים: נכונות להמשיך את עסקת שליט מהנקודה שאליה הגיע אולמרט, ותביעה של שרים לשחרר את הרוצח ברגותי. ניתן לקשור בין שליט לבין ברגותי.

ישראל הוכיחה בעבר נכונות לשלם מחירים מופקעים כדי לשחרר שבויים מידי חוטפיהם. השיא הידוע לפי שעה נקבע בעסקת ג'יבריל: שחרור למעלה מאלף מחבלים שפוטים. רבים מהם חזרו לפעול בארגוני הטרור השונים של רשות הטרור הפלשתינאית, השתתפו במלחמת אוסלו, וגרמו ללא מעט מקורבנותיה. מספר הקורבנות הישראלים במלחמה זו דומה למספר המחבלים הערבים ששוחררו בעסקה המפוקפקת. והנה, שוב מדובר על סדר גודל כזה, בעסקה המתגבשת לשחרור שליט. בניגוד לנוסחתו הידועה וההגיונית של נתניהו – יתנו, יקבלו – נראה היום שהוא נוטה לנוסחה מסוכנת: יחטפו, יקבלו.



לא ייתכן שמחבלים ב"כלא" הישראלי יזכו לתנאי בית הבראה, ללימודים ברמות שונות, לביקורי משפחות, לטלפונים ניידים, ועוד תנאים

לישראל היתה תמיד רגישות גבוהה לגורל שבויים וחטופים. התוצאה: הנוסחה הבלתי מאוזנת של שחרור מאות ואלפים תמורת בודדים, לעתים אפילו תמורת מבריח סמים, או תמורת גופות, או תמורת סימני חיים. רגישות זו העלתה את המחיר שנדרש מישראל. גם הפטפטת התקשורתית והלהיטות לעסוק בכל בדל שמועה בהקשר לעסקה אפשרית מסייעות לאויב להעלות את דרישותיו ואף להצליח בסחר-מכר שלו.

הלחץ התקשורתי (שוב עדר חד-מחשבתי וחסר-ביקורתיות) והציבורי מכשיר את דעת הקהל בישראל להגמשת אמות המידה כך שרוצחים "עם דם על הידיים" ישוחררו בסיטונות. עוד יסבירו לנו שרוצחים אשר השתמשו בכפפות כשרים לשחרור... בין שאר המחירים ששרים בישראל מוכנים לשלם נכלל גם ביזיון מערכת המשפט הישראלית, כאשר גם רוצחים שפוטים זוכים לחנינה. למעשה הם יודעים זאת מראש, עוד מלפני ביצוע הרצח.

לא מיותר לציין שהנכונות הישראלית לשלם מחירים מופקעים אפילו תמורת גופות מהווה לא רק תמריץ לחטיפות נוספות, אלא אף לרצח החטופים. כאשר החוטפים מודעים ללהיטות הישראלית לשלם כל כופר שיושת עליה, הם יכולים להרשות לעצמם גם להקל על עצמם ולרצוח את החטופים. בכך מגבירה המדיניות הישראלית את הסכנה לחיי החטופים.

כל האמור לעיל מחייב את ישראל לשנות את דרך טיפולה בחטיפות ובחוטפים. לא ייתכן שמחבלים ב"כלא" הישראלי יזכו לתנאי בית הבראה, ללימודים ברמות שונות, לביקורי משפחות, לטלפונים ניידים, ועוד תנאים שכלל אינם ניתנים לשבויינו, ואפילו אין כל התניה והדדיות בהקשר זה. אין שום היגיון במתן תנאים אלה למחבלים שפוטים. כך, למשל, ביקורי משפחות ונציגי הצלב האדום בבתי הכלא בישראל חייבים להיפסק לאלתר.



לא מיותר לציין שהנכונות הישראלית לשלם מחירים מופקעים אפילו תמורת גופות מהווה לא רק תמריץ לחטיפות נוספות, אלא אף לרצח החטופים

השיאן בהקשר זה הוא הרוצח המתועב ברגותי. משום מה בשיח התקשורתי הישראלי התואר מתועב מיוחס לרוצח אחד בלבד, שאין לשחררו או לחון אותו, אבל לא לרוצח ברגותי או לרוצחי השר רחבעם זאבי, הזוכים ליחס מועדף ושחרורם אינו נדחה על הסף, אלא מקודם על-ידי שרים. דווקא העניין הרב שמגלה האויב בשחרור הרוצח ברגותי יכול לשמש מנוף לשינוי הנוסחה המפלה.

עד היום זכה ברגותי לתנאי אח"ם ב"כלא" שבו הוא מבלה: ביקורי משפחה, עיתונאים, ח"כים ערביים ועוד, וניהול פעילות פוליטית וחבלנית שוטפת מתוך "הכלא". ישראל הרשמית והתקשורתית מאפשרת את קיום המצב של כאילו כלא, כאשר "האסיר" מהווה גורם חשוב ומשפיע במערכת הפוליטית של האויב. כך, למשל, מתוך הכלא – ובתיאום עם "אסירים" בבתי כלא אחרים – ניסח ברגותי בעבר את "מסמך האסירים" ומשמש היום מועמד להנהגת האויב.

אם ישראל ממילא מוכנה למחול על כבודה של מערכת המשפט שלה ולשחרר רוצח שפוט, ואם ברגותי חשוב כל כך לארגוני הטרור בראשות אבו-מאזן וחאלד משעל, יתכבדו האחרונים ויסתפקו בנוסחה של רק ברגותי, ללא מאות רוצחים נוספים, תמורת גלעד שליט. ואם לא ייאותו, הרי מעתה ואילך יהיו ברגותי ועמיתיו לרצח ולטרור בכלא אמיתי, לפחות עד לשובו של גלעד שליט לחיק משפחתו. לא עוד יחטפו – יקבלו.