ביום ג' השבוע, ה-1 בספטמבר, ציין העולם החופשי מלאות 70 שנה בדיוק לפרוץ מלחמת העולם השנייה – הנוראה שבמלחמות, שהסתיימה בתבוסת התוקפן הנאצי אך גבתה מחיר דמים שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית: חמישים מיליון נפש, ובהם שישה מיליון מאחינו ואחיותינו, בני העם היהודי.

שבעים שנה חלפו מאז יצא השטן הנאצי לכבוש את העולם ולמחות אגב כך את שם ישראל מתחת השמים, וטרם נלמדו לקחי השואה. הלקח הראשון הוא, שאסור לזלזל באיומים של שליטים עריצים שהאידיאולוגיה שלהם היא השמדת עם. הלקח השני הוא שאין ולא יהיה שום מקום תחת השמים לעם ישראל, אלא במולדתו. לקח נוסף, ולא אחרון, הוא, שאמירות שיסוי אנטישמיות, שהושמעו בגרמניה "התרבותית" כל כך, הפכו תחת איצטלה מזוייפת של חופש הביטוי, עם שוחר תרבות לכאורה, לכנופיה מאורגנת של רוצחים שטניים, חלאות-אדם,"תרבות אנשים חטאים".

נתמקד הפעם בלקח השלישי, ההסתה האנטישמית. ההיסטוריה לימדה אותנו, שאסור להעלים עין מן השיסוי האנטישמי, הפורח גם היום בעולם, תחת שמות כיסוי אקדמיים: חופש הביטוי, חופש הדיבור, חופש הדעה. מדינות לא מעטות בעולם מנהלות מדיניות אנטישמית במסווה של אנטי ישראליות, ואקדמיות רבות בעולם הקימו בתוכן קיני צרעות אנטישמיים ופרו פלשתינים.

הבעיה היא שכל אותם שונאי ישראל, שואבים את הרעל הזולג מפיהם, ממקורות ישראליים: התיקשורת, הקולנוע, התיאטרון, הספרות, האקדמיה ועוד, שבשורותיהם מצאו מחסה יוצרים שטופי שנאה עצמית ואכולי רגשי נחיתות גלותיים. רובם ממומנים מכספי משלם
ד"ר ניב גורדון, פעיל שמאל קיצוני ידוע, איש אוניברסיטת באר שבע, שפירסם ב'לוס אנג'לס טיימס' מאמר הקורא להפעלת לחץ חיצוני על ישראל, כולל סנקציות, משיכת השקעות וחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי
המסים, אף שהארס שמפיצים בעולם אוטו-אנטישמים אלה, רחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב.

שנאתם אומנותם

הפעם נתמקד באקדמיה הישראלית, שבתחומיה מתקיימים מוקדים של שנאה תהומית לעם ישראל ולמדינת ישראל. מוקדים אלה מאויישים ע"י אנשי סגל ששנאתם אומנותם. אקדמאים מתועבים שהצטיינותם הבולטת היא בשנאת מדינתם ועמם, והתמחותם במשת"פיות הזויה ובוגדנית עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם.

קחו למשל את ד"ר ניב גורדון, פעיל שמאל קיצוני ידוע, איש אוניברסיטת באר שבע, שפירסם ב'לוס אנג'לס טיימס' מאמר הקורא להפעלת לחץ חיצוני על ישראל, כולל סנקציות, משיכת השקעות וחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי. זהו אותו גורדון, שנזעק בעת מלחמת חומת מגן למוקעטה ברמאללה כדי לשמש מגן אנושי לראש המרצחים יאסר ערפאת.

האוניברסיטה בבאר שבע פירסמה אמנם הודעת גינוי כלפי הגורדון הזה, אבל האם באמת זה מה שימנע ממנו גם להבא ניצול מעמדו באוניברסיטה להמשך השיסוי?

האם לא ראוי היה, למשל, לסלקו ממישרת ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל? להרחיקו מכל ועדות האוניברסיטה? למנוע ממנו ללמד קורסי חובה לסטודנטים מתחילים? לעצור את הזרמת מענקי המחקר וכספי הקרנות למיניהם? להימנע מלממן בכספי ציבור את מסעותיו לחו"ל שבהם הוא מפיץ מן הסתם מסרים אנטי ישראליים ואנטישמיים?

פרס ישראל להסתה

אבל אותו גורדון, כמו מפיצי ארס מתועבים אחרים באקדמיה, כבר למדו היטב, שבמדינת ישראל אתה יכול לירוק לבאר שממנה אתה מתפרנס ולנשוך את כף היד המאכילה אותך, ולא רק שאין שום חשש שתינזק, אלא אף תשפר סיכוייך לקידום בסולם הדרגות והכיבודים. לפעמים אפילו תזכה בפרס ישראל, כאותו פרופ' זאב שטרנהל מהאוניברסיטה העברית שיעץ לפלשתינים להוסיף ולטבוח בנו: "אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו
גדעון סער גיבור על חלשים. באקדמיה הוא אינו מעז לטפל. חלילה לו מלפגוע בחופש האקדמי המזוייף המגוייס להסתה אנטי ישראלית
המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינאים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד".

האיוולת הזו מתרחשת לעין כל – וכולם שותקים. ראשי האוניברסיטאות מסתתרים מאחורי טענת החופש האקדמי השקרי; הסיעות בכנסת אינן ממשות את חובתן לשים קץ, באמצעות חקיקה, להסתה הזו; והממשלה חוששת מלהיכנס לעימות עם הוד מעלתה האקדמיה.

השבוע הוכיח שר החינוך גדעון סער שאם הוא באמת רוצה לחייב בתי"ס אליטיסטיים לקבל תלמידים אתיופיים, הוא יכול, ובעיקר כשעומד לרשותו האקדח היעיל של הפסקת המימון הממשלתי למוסדות אלה. מול האקדח הזה יתקפלו גם העיקשות שבאוניברסיטאות. אבל סער גיבור על חלשים. באקדמיה הוא אינו מעז לטפל. חלילה לו מלפגוע בחופש האקדמי המזוייף המגוייס להסתה אנטי ישראלית.

דוגמאות להסתה זו הבאה מבית ומזינה את מכונת התעמולה האנטישמית באקדמיות בעולם, אינן חסרות. כך למשל יצא ראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, פרופ' יורי פינס, נגד הקמפיין שהביע התנגדות להריסת ביתו של רס"ן רועי קליין ז"ל: "אני מקווה שלא רק ביתו של הרס"ן ייחרב, אלא ההתנחלות כולה, ושהמתנחבלים יפוצו לכל הרוחות". אם כך מדבר אקדמאי ישראלי, מדוע שעמיתיו בבריטניה ובקנדה יהיו פחות בוטים?

או עמיתו פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית שסיפק דלק ועידוד לאנטישמים כשכינה את ילדי היהודים המתגוררים ביש"ע "היטלריוגנד", ואת המתנגדים להסכמי אוסלו הישווה לנאצים.

מישהו באוניברסיטה או מחוצה לה נקט בצעדים נגד האנשים המתועבים האלה? שום כלום. "פרופסורים גמורים אלה" מוזמנים מפעם לפעם להשמיע הגיגיהם בתחנות הרדיו הציבוריות של מדינת ישראל, כאילו מעולם לא היו שורש פורה ראש ולענה.

דמוקרטיה אינה אנרכיה

באוניברסיטת תל אביב המצב אינו שונה. האוניברסיטה השוכנת על חורבות הכפר שייח' מוניס (מה הפלא ש-150 סטודנטים ועובדים באוניברסיטה פנו לנשיאה בדרישה לאזכר עובדה זו במסמכי האוניברסיטה?) נחשבת לנמל הבית של קבוצות וארגונים המגדירים בגלוי ובקול גדול את הקמת מדינת ישראל – אסון. בעיצומם של ימי חגיגות ה-60 למדינת ישראל, הקימו ברחבת השער הראשי של האוניברסיטה אוהל הסברה פלשתיני שמתוכו הושמעה הקריאה לציין את יום ה"נכבה". הכל כמובן בחסות החופש האקדמי ותוך ניצול ציני פושע של הדמוקרטיה הישראלית ושל חופש הביטוי.


אני חושב שפיתרון שתי מדינות כבר אינו מעשי. צריך לפעול למימוש זכות השיבה. שביתת רעב של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא בישראל... יכולה ליצור אווירה בה תטופל ישראל כדרום אפריקה (ד"ר אילן פפה, אונ' חיפה)
גם אוניברסיטת חיפה אינה יוצאת מהכלל. כך למשל ד"ר אילן פפה, שהתפרנס יפה מן החוג למדע המדינה, ואמר בראיון לעיתון אוסטרלי כי יש "לשנות את הגישה (נגד ישראל): דברו על סנקציות, על חרמות. העבירו את המסר כי אי אפשר לסבול יותר התנהגות כזאת ממדינה הטוענת כי היא חלק מהעולם התרבותי... אני חושב שפיתרון שתי מדינות כבר אינו מעשי. צריך לפעול למימוש זכות השיבה. שביתת רעב של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא בישראל... יכולה ליצור אווירה בה תטופל ישראל כדרום אפריקה".  

אמירות אלה הובאו כאן כדוגמיות, על קצה המזלג. אבל הן הולכות וגוברות והופכות ל"בון טון" באקדמיה. בחסות חופש אקדמי מופקר, הפכו קמפוסים אוניברסיטאיים למוקד של פעילות אנטי ישראלית ואנטי ציונית.

אחד מלקחי מלחמת העולם השניה הוא, שדמוקרטיה אינה אנרכיה, וחופש הביטוי אינו חופש השיסוי. הדמוקרטיה הישראלית חייבת להתגונן מפני יריבים מבית, המלבים במאמריהם ומחקריהם השקריים את אש השנאה מבחוץ, פוגעים בחוסנה ובמעמדה הבינלאומי, והופכים לכלי תעמולתי של כזב אינטלקטואלי בשרות האג'נדה של האויב.