יום חמשי. שעה שאינה יום ואינה לילה, יורד במדרגות בין בתים קסומים ותחנת הרוח הזקנה של ירושלים. עוד כשעה כשחושך ימלא כל חלל ריק, כשהמוני אדם ישתתקו באחת, יפתח הטקס. טקס השבעת הצנחנים, שנת תש"ע. מאיץ צעדיי ומתכונן לעלייה הגדולה המוליכה אל החומות הכבדות ביניהם כאילו מסתתר לו בבושה, הכותל המערבי. והנה מתנשף אני ועולה, ומתקשה להמשיך, ומנגב אגל זעה אחד, ועוצר. מביט בעננים העוטים לעת החשיכה גוון אדום שחור, ובעיני רוחי רואה שורות- שורות של צנחנים עולים בשתיקה מופלאה אל עבר הכותל המערבי. ולפתע לא אני זה הייתי העולה אל חומות העיר, אלא צנחן לוחם המסתער קדימה. ולפתע לחשתי 'אחריי' ותכף נעשו רגליי קלות. העוברים והשבים הביטו בי בפליאה, רץ בקלילות את העלייה התלולה, עיני רושפות אש: להציל את העם 
באותם רגעים קצרים, בהם נגינה צבאית מרשימה מלאה את לבותינו, בהם כל העם הצטופף לחזות בפלא, נמוגו כל התלונות, כל הטענות, כל הכעס על המדינה ועל הצבא
באתי. העלייה הלוקחת ביום רגיל כרבע שעה, לקחה לי כעת רגעים קצרים בלבד. הנה, מצאתי את עצמי עומד תחת אחד משערי העיר מתפרץ קדימה בלהט גדל והולך. בידי רובה ועל ראשי קסדת פלדה. ועוד דקות אחדות עומד אני אצל הכותל המערבי, נוגע באצבע רוטטת בקיר האבן ומרטיב מקומי בדמעות כאב ואושר. ירושלים שוב שלנו. כמה טובה את, כמה התגעגענו!
ובכותל המולה גדולה, בני משפחות וחברים. חיילים וחיילות מתהלכים בהתרגשות, משמיעים מורל 'מי משוגע? אפעה משוגע! מי משוגע? אפעה משוגע!' ופקודות, וטורים, וקצינים מסודרים. בני משפחות נדחפים קרוב קרוב לגדר 'אורי יעמוד פה' קובע אב אחד גבוה. אחר מחזיק שלט צהוב עליו כתוב 'דוד, ביישת את המשפחה! משפחת גולני'. ובין כולם עומד גם אני, צמוד- צמוד לגדר, כמה שרק אפשר, מציץ בין ראשים חצופים הדואגים להסתיר את ההתרחשות הקרבה. מתי כבר יכנסו? שיכנסו כבר, רוטנים כמה בסביבתי.
אחד בא לראות את אחיו, שני אחיין, ואני רק באתי כדי לראות חבר טוב: נעם מייזליש. לרגע התרגשות וגאווה הציפה אותי ממש כמו אמא מלאת סיפוק. בכל זאת יחד למדנו בישיבה התיכונית, יחד שתינו קפה ושוחחנו, ולמדנו, והיום הוא לובש מדים וצועד בחפזה. היום הוא רץ וממריץ, נשכב ויורה. והיום הוא לוחם צבאות.
רב סרן חמור סבר מכריז על פתיחת הטקס ומפקדים צעירים וחסונים מצעידים את חייליהם פנימה לקול תרועת החצוצרות והתופים. 'גבי' צועק מאחוריי אבא שזיהה את בנו, ורגע לאחר מכן ראיתי אף אני חייל מוכר. הלא הוא נעם מייזליש. צועד ופניו קדימה 'שמאל ימין שמאל' ומסתדר תכף בשורה מחכה לחלוקת הנשק והתנ"ך.
באותם רגעים קצרים, בהם נגינה צבאית מרשימה מלאה את לבותינו, בהם כל העם הצטופף לחזות בפלא, נמוגו כל התלונות, כל הטענות, כל הכעס על המדינה ועל הצבא, כל הציניות נגד הממשלה. תחתיהם נמלאו הכל ברגש לאומי חזק ומפעים, חפצו כולם להצדיע ולעמוד אף הם עם מדים ורובה, חפצו הכל להרים בגאון קרן ישראל. דברי הרב הצבאי ודברי סגן האלוף ומפקד בית הספר לצניחה התערבבו במוחי בחצאי משפטים 'חירוף נפש, להגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל, חנה סנש שצנחה להצלת אחיה, חוליה בשרשרת הצנחנים, משימה, לא עוד עם נרדף' ובליל קולות ותמונות הבזיקו בראשי באותם רגעים קדושים. רוח נעימה וקרירה נשבה על פני הצנחנים, אשר לא זעו ולא רטטו במקומם. גוום זקוף, לבם נכון, ידיהם קפוצות ושפתותיהם חתומות מסתורין והוד. דגל הלאום
אותם צנחנים שחודש ואולי גם יום לפני גיוסם נאנחו ומחו, כאבו וכעסו על הפגמים, על החלאים הרעים במדינתנו, לבשו מדי תפארת והדר. ברגע המבחן מאוחדים אנחנו
הונף והמנון המדינה פרץ מגרונות העם.
מי אמר שהציונות אבדה? מי אמר שהאידיאלים כלו? בואו חזו ברגעי הפלא המועטים המפיחים בכל רוח יהודית בריאה ואיתנה, בואו עמי לכותל המערבי בליל השבעת הצנחנים. הצטרפו אלי במעלה ההר בדרך לשחרור ירושלים. התלוו אלי עת עומדים בסדר ובקפידה צנחנים צעירים, בנים, חברים, אחים, ומצהירים להגן על מדינת ישראל. אותם צנחנים שחודש ואולי גם יום לפני גיוסם נאנחו ומחו, כאבו וכעסו על הפגמים, על החלאים הרעים במדינתנו, לבשו מדי תפארת והדר. ברגע המבחן מאוחדים אנחנו. הרגעים אינם רבים, אך מי שיודע לתפוס אותם רואה את נס תקומת ישראל לא פחות משחשו בו לפני ששים שנה. מי שיודע להטות אוזן ישמע מאחורי הדיבורים אודות פוסט ציונות, והייאוש, גאווה לאומית ובריאות, בנין והתעוררות.
אולי גם לנו כדאי לערוך מפעם לפעם השבעה קטנה לעצמנו, לחברינו, לעמוד יחדיו לקול תופים וחצוצרות, להישיר מבט, ולהצדיע לתקוות העם היהודי. אכן 'עוד לא אבדה תקוותנו'.
באותם רגעים קצרים, בהם נגינה צבאית מרשימה מלאה את לבותינו, בהם כל העם הצטופף לחזות בפלא, נמוגו כל התלונות, כל הטענות, כל הכעס על המדינה ועל הצבא
באתי. העלייה הלוקחת ביום רגיל כרבע שעה, לקחה לי כעת רגעים קצרים בלבד. הנה, מצאתי את עצמי עומד תחת אחד משערי העיר מתפרץ קדימה בלהט גדל והולך. בידי רובה ועל ראשי קסדת פלדה. ועוד דקות אחדות עומד אני אצל הכותל המערבי, נוגע באצבע רוטטת בקיר האבן ומרטיב מקומי בדמעות כאב ואושר. ירושלים שוב שלנו. כמה טובה את, כמה התגעגענו!ובכותל המולה גדולה, בני משפחות וחברים. חיילים וחיילות מתהלכים בהתרגשות, משמיעים מורל 'מי משוגע? אפעה משוגע! מי משוגע? אפעה משוגע!' ופקודות, וטורים, וקצינים מסודרים. בני משפחות נדחפים קרוב קרוב לגדר 'אורי יעמוד פה' קובע אב אחד גבוה. אחר מחזיק שלט צהוב עליו כתוב 'דוד, ביישת את המשפחה! משפחת גולני'. ובין כולם עומד גם אני, צמוד- צמוד לגדר, כמה שרק אפשר, מציץ בין ראשים חצופים הדואגים להסתיר את ההתרחשות הקרבה. מתי כבר יכנסו? שיכנסו כבר, רוטנים כמה בסביבתי.
אחד בא לראות את אחיו, שני אחיין, ואני רק באתי כדי לראות חבר טוב: נעם מייזליש. לרגע התרגשות וגאווה הציפה אותי ממש כמו אמא מלאת סיפוק. בכל זאת יחד למדנו בישיבה התיכונית, יחד שתינו קפה ושוחחנו, ולמדנו, והיום הוא לובש מדים וצועד בחפזה. היום הוא רץ וממריץ, נשכב ויורה. והיום הוא לוחם צבאות.
רב סרן חמור סבר מכריז על פתיחת הטקס ומפקדים צעירים וחסונים מצעידים את חייליהם פנימה לקול תרועת החצוצרות והתופים. 'גבי' צועק מאחוריי אבא שזיהה את בנו, ורגע לאחר מכן ראיתי אף אני חייל מוכר. הלא הוא נעם מייזליש. צועד ופניו קדימה 'שמאל ימין שמאל' ומסתדר תכף בשורה מחכה לחלוקת הנשק והתנ"ך.
באותם רגעים קצרים, בהם נגינה צבאית מרשימה מלאה את לבותינו, בהם כל העם הצטופף לחזות בפלא, נמוגו כל התלונות, כל הטענות, כל הכעס על המדינה ועל הצבא, כל הציניות נגד הממשלה. תחתיהם נמלאו הכל ברגש לאומי חזק ומפעים, חפצו כולם להצדיע ולעמוד אף הם עם מדים ורובה, חפצו הכל להרים בגאון קרן ישראל. דברי הרב הצבאי ודברי סגן האלוף ומפקד בית הספר לצניחה התערבבו במוחי בחצאי משפטים 'חירוף נפש, להגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל, חנה סנש שצנחה להצלת אחיה, חוליה בשרשרת הצנחנים, משימה, לא עוד עם נרדף' ובליל קולות ותמונות הבזיקו בראשי באותם רגעים קדושים. רוח נעימה וקרירה נשבה על פני הצנחנים, אשר לא זעו ולא רטטו במקומם. גוום זקוף, לבם נכון, ידיהם קפוצות ושפתותיהם חתומות מסתורין והוד. דגל הלאום
אותם צנחנים שחודש ואולי גם יום לפני גיוסם נאנחו ומחו, כאבו וכעסו על הפגמים, על החלאים הרעים במדינתנו, לבשו מדי תפארת והדר. ברגע המבחן מאוחדים אנחנו
הונף והמנון המדינה פרץ מגרונות העם. מי אמר שהציונות אבדה? מי אמר שהאידיאלים כלו? בואו חזו ברגעי הפלא המועטים המפיחים בכל רוח יהודית בריאה ואיתנה, בואו עמי לכותל המערבי בליל השבעת הצנחנים. הצטרפו אלי במעלה ההר בדרך לשחרור ירושלים. התלוו אלי עת עומדים בסדר ובקפידה צנחנים צעירים, בנים, חברים, אחים, ומצהירים להגן על מדינת ישראל. אותם צנחנים שחודש ואולי גם יום לפני גיוסם נאנחו ומחו, כאבו וכעסו על הפגמים, על החלאים הרעים במדינתנו, לבשו מדי תפארת והדר. ברגע המבחן מאוחדים אנחנו. הרגעים אינם רבים, אך מי שיודע לתפוס אותם רואה את נס תקומת ישראל לא פחות משחשו בו לפני ששים שנה. מי שיודע להטות אוזן ישמע מאחורי הדיבורים אודות פוסט ציונות, והייאוש, גאווה לאומית ובריאות, בנין והתעוררות.
אולי גם לנו כדאי לערוך מפעם לפעם השבעה קטנה לעצמנו, לחברינו, לעמוד יחדיו לקול תופים וחצוצרות, להישיר מבט, ולהצדיע לתקוות העם היהודי. אכן 'עוד לא אבדה תקוותנו'.