מעובד על ידי בניו של נפתלי שטרן – א.שלמה ושבח שטרן מספר הזכרון "זכור את סטמאר"
כמו בסאטמר שבהונגריה, העיר אשר ממנה גורשנו עם כיבוש הונגריה על-ידי הנאצים, השתדלנו גם בתופת זו להיפגש עם קרובים ועם ידידים ערב היום הקדוש, ולאחל להם "גמר חתימה טובה", מתוך תקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב. אני החלטתי לצום ביום כיפור ויהי מה.
בבוקר יום הכיפורים יצאנו, כבכל יום, השכם בבוקר, למקום עבודתנו בזילברלוך, שהיה מרוחק כ- 7 ק"מ מן המחנה. בקושי צעדנו, כי הבוקר היה סגרירי וקר, גשם ושלג ירדו במעורב.
בתרמילי על שכמי היה "רכוש גדול"- פרוסת לחם שחור-יבש וזנב של דג מלוח. זו היתה הרזרווה שלי לקדם כל צרה שלא תבוא. העבודה התנהלה בקצב רגיל כל שעות לפני הצהרים. מזג האוויר הסגרירי אמנם הקל עלינו את הצום, אבל מצד שני הכביד עלינו את העבודה.
במהלך העבודה דובבו שפתיי את תפילת השחרית, מה שזכרתי בעל-פה. כתוצאה מן האוכל הדל שקיבלנו כל הזמן, התחיל גופנו 
זרקתי את האת מידי, הרמתי את מבטי השמימה, ידעתי שעם צומי ועם דמעות עיני אני מקריב עתה את "קרבן המוסף" הפרטי של ליום הכיפורים
החלוש לדרוש את שלו. פרוסת הלחם וזנב הדג-המלוח "דגדגו" אותי ללא הרף.
הגיעה השעה 12 בצהריים. בשעה זו הגיע בדרך כלל יום יום האוטו עם האוכל בתוך קיבלי. לכל אלו אשר היו במחנה העבודה בגרמניה בשנות השואה מיותר להציג את ה"קיבלי", כלי אוכל גדול מחזיק חום כמו תרמוס, עם תוכנו הדלוח.
מלבדי היו עוד אנשים אשר צמו עד הצהריים. אחי המסכנים, ביניהם ידידים וחברים מן השנים שלפני המלחמה, באו אלי ושאלו: מה נעשה הלאה? האם נמשיך לצום? "אחי ורעי היקרים" - עניתי להם בקול חלוש וחנוק מדמעות, "עשו כפי יכולתכם. ומי שיאכל אינו עובר כל עבירה, כי את זה אתם עושים כדי שיהיה לכם כוח לעבוד את ה' בעתיד. ובאשר אלי, אל תדאגו, אני אמשיך לצום!"
היה ברור לי כשמש בצהרים כי קיבלתי על עצמי סיכון גדול אם לא אעמוד בתור לקבל את מנתי. כי אם לא עכשיו, הרי האוכל יהיה אבוד.
רבים פנו אלי בבקשה: "אם אינך מתכוון לקחת את מנתך, חבל שתלך לאיבוד" – אמרו. "עמוד בתור ותן לנו אותה". "אל תכעסו עלי" - עניתי, "תסתפקו היום במנתכם, היום אני לא יכול לתת לכם, כי אינכם בסכנת חיים מיידית".
בשעת הפסקת האוכל עוד הספקנו לומר "קדושה" בציבור ועוד כמה תפילות, ובשעה אחת חזרנו, כל אחד לעבודתו.
בנוגע אלי, "זכיתי" דווקא באותו יום לשטח סלעי קשה במיוחד.
תוך כדי העבודה התחלתי למלמל את תפילת המוסף של יום הכיפורים, אמרתי את מילות התפילה בקצב החפירות במכוש. השעה הייתה שתים לערך כשהגעתי לסדר ה"עבודה" של הכהן הגדול בבית המקדש. בדמעות בעיני אמרתי את המילים הקדושות במנגינה המתאימה וגם "נפלתי כורעים".
לפתע, ללא הכנה, תקפו אותי סחרחורת וחולשה גדולה, הרגשתי שסופי קרב. ממעמקי לבי פרץ פתאום בכי מר. בכיי היה הפעם חסר מעצורים ובלתי נשלט, עברו לנגד עיני כמו בסרט, 35 שנות חיי. ראיתי את הורי, את אחי ואת אחיותי, את אשתי ואת ארבעת ילדי, שלא ידעתי מה עלה בגורלם מאז הופרדנו בכוח על ידי הצורר מנגלה, בהגיענו לאושוויץ, עברו לנגד עיני חברים, ידידים ומכרים שלא ידעתי אם נפגש שוב.
זרקתי את האת מידי, הרמתי את מבטי השמימה, ידעתי שעם צומי ועם דמעות עיני אני מקריב עתה את "קרבן המוסף" הפרטי של ליום הכיפורים.
בכוחותיי האחרונים זעקתי כלפי השמיים:
"ריבונו של עולם!
אתה כתבת בתורתך הקדושה "ועיניתם את נפשותיכם" ובמקום אחר כתבת "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד".
אדוני, בוראי וקדושי!
איזה מן השניים עלי לקיים? הרי אם אמשיך בצומי, זהו סופי, או אז לא אוכל לקיים את מצוותך השנייה.
מה אעשה?
אני רוצה לצום, ואתה לא נותן לי. אתה לא נותן לי – ואני, למרות זאת אצום!"
על המשפט האחרון חזרתי בקול 3 פעמים, ועוד הוספתי:" ריבונו של עולם! הפעם אני אלחם בך!"
"אתה לא נותן לי לצום ואני בכל זאת אצום. אני מאמין שאנצח אותך! אבל תן לי כוח שאנצח אותך!"
מייד הרגשתי את תשובתו של הקדוש-ברוך-הוא אלי: הרגשתי הקלה ניכרת, רעבוני פסק, כוחות מחודשים נכנסו בקרבי והמשכתי את שניהם יחד : עבודה - לגרמנים ימ"ש....ותפילה - לקדוש ברוך הוא...המלים אך יצוא יצאו מפי ופתאום פרצה אנחה כבדה מגרוני ומעומק נפשי, מעולם לא לפני זה ומעולם לא מאז לא הרגשתי הרגשה מעין זו.
מייד הרגשתי את תשובתו של הקדוש-ברוך-הוא אלי: הרגשתי הקלה ניכרת, רעבוני פסק, כוחות מחודשים נכנסו בקרבי והמשכתי את שניהם יחד : עבודה - לגרמנים ימ"ש....ותפילה - לקדוש ברוך הוא...
שעות אחה"צ עברו עלי ממש בקלות. הספקתי עוד להתפלל מנחה ונעילה (כמה שזכרתי בעל פה). וככה הגיעה השעה שבע בערב. השעה הייתה כבר אחרי צאת יום הכיפורים.
סיימנו את עבודתנו והתחלנו לצעוד 7 קילומטרים בחזרה אל המחנה....
לא רק שלושה כוכבים חפשתי בשמים לראות אם פנה היום, אלא שלושה מיליונים, ואני עוד הוספתי עוד שעה אחת לצום כקורבן תודה לקדוש ברוך הוא עבור החסד שעשה עמדי.
רק כעבור שעה שלמה הוצאתי את הלחם היבש ואת זנב הדג המלוח ואכלתי.
כלל גדול אצלנו היהודים: "הבוטח בה' חסד יסובבנהו"