לאחר ששקע האבק שנוצר בהתגוששות על קבלת ילדים עולים מאתיופיה למערכת החינוך בפתח תקווה, אפשר לכתוב בנינוחות.
שתי קבוצות שונות הגיעו למדינת ישראל מאתיופיה: "ביתא ישראל" וה"פלאשמורה".
"ביתא ישראל", הנחשבים ליהודים בעלי מסורת יהודית עתיקה המגיעה מימי בית ראשון, עלו לארץ בשני גלים: בשנות השמונים ב"מבצע משה", 16 אלף עולים הוטסו מחרטום בסודן לאירופה ומשם לארץ, וב-24/5/91, בחג השבועות, 14 אלף עולים נוספים שהוטסו ב-48 שעות במבצע צבאי, תמורת 40 מיליון דולר כופר ששולם לקיסר היילה סילסי, ב-"מבצע שלמה".
לעולי ה"פלאשמורה" הצטרפו אפריקנים שתפסו טרמפ על העלייה כדי לצאת מהמצוקה הקיומית. הכרתי תלמידים שהיו שונים מרוב העולים. אחד הגיע מסודן והצהיר בפני הרב בכפר שהוא מוסלמי ואיננו רוצה להתפלל עם היהודים
הכינוי "בֵּיתֶא ישראל" מקורו במאה ה-4 כאשר יהודי הקהילה סירבו להתנצר . לכינוי זה לא יוחסו משמעויות שליליות, והקהילה השתמשה בו עד לגזירה שהצמידה את כינוי הגנאי פֶלַאשַה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו בגעז "גולים".
מיסיונרים שהגיעו לאתיופיה באמצע המאה ה-19 הצליחו לנצר חלק מהקהילה. קהילת המתנצרים ידועה כיום בשם פלאשמורה.
באתיופיה עדת "ביתא ישראל" ראתה בחומרה כל דבר שערער על סמכות הקסים, ולכן כל אדם שהתרחק אפילו מעט מהיהדות הודבק לו השם פלאשמורה, לפיכך קהילה זו מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: יהודים שלא הקפידו על קיום ההלכה היהודית, כמו גם יהודים שהמירו דתם לנצרות, מרצון או מאונס. ריכוזם הגדול היה במדינת אמהרה האתיופית, רובם עלו לישראל מתוקף חוק השבות או במסגרת איחוד משפחות. הם חייבים בגיור.
גם לאחר העלייה לארץ מתבדלים בני "ביתא ישראל" מקבוצת ה"פלאשמורה". ההתבדלות כוללת הימנעות מנישואין בין שתי הקבוצות. הייתי עדה למלחמות במקלות ובאבנים עם רצח בעיניים בין קבוצות תלמידים בכפר נוער. לשאלתי מה בין שתי הקבוצות סיפר לי הרב של כפר הנוער (שהגיע בעלית שלמה), כי מדובר בעולים ותיקים (ביתא ישראל) שנלחמים בעולים שהגיעו בתקופה האחרונה (פלאשמורה), וכי השנאה נובעת מן העובדה שהמתנצרים הציקו ליהודים בכפרים, זנבו בהם כשעזבו את אתיופיה דרך המדבר לסודן, שדדו אותם, הלשינו עליהם, וזאת לדבריו כדי למצוא חן בעיני השכנים הנוצרים.
לעולי ה"פלאשמורה" הצטרפו אפריקנים שתפסו טרמפ על העלייה כדי לצאת מהמצוקה הקיומית. הכרתי תלמידים שהיו שונים מרוב העולים. אחד הגיע מסודן והצהיר בפני הרב בכפר שהוא מוסלמי ואיננו רוצה להתפלל עם היהודים. בסופו של דבר חילל שבת בהתרסה וסולק מהכפר הדתי. לשני היה שם מאד חריג. בדקתי מתוך סקרנות, והסתבר שהוא בן שבט הקוסה.
בבית הספר אותו ניהלתי בכפר היו תלמידים בני "ביתא ישראל", שגרו בישובים בסביבה. הם הגיעו ממשפחות שעלו בשנות השמונים והתשעים, דברו עברית מצוינת, ולרוב גם הצליחו יפה בלמודים. חלקם ממש הצטיין וקבל תעודת בגרות יפה. הם באו ממשפחות עם מסורת יהודית ברורה ומושרשת. בפנימייה היה רוב לתלמידים שהגיעו לארץ ממש בשנים האחרונות טיפין טיפין. הורי חלק גדול מהם גרו במרכזי קליטה ובשכונות עוני. רבים מהם דברו עברית משובשת של עולים חדשים, והתקשו בלמודים. בבית הספר הם קבלו את מלוא העזרה, בכתות קטנות עם מורים מאוד מיומנים. למי שהיה רקע למודי מהשנים שבהן שהה במחנה באדיס, ולמד בצורה מסודרת, היה כמובן יותר קל. הרקע היהודי שלהם כמעט ולא היה קיים. כולם היו זקוקי גיור, ולכן למדו בבית ספר דתי. לבנות רבות היו צלבים בקעקוע, גם לבנים, על המצח והצוואר. חלק התייחס בכבוד ללמוד ולדרישות מבחינה דתית, ואפילו הלך ללמודי המשך במכינות
רוב מכריע של כותבי המאמרים לא באמת יודע על מה הוא שח. רוב היהודים החי היום בארץ איננו גזעני. חלקו איננו מוכן להתפשר על מנהגי עדות, חלקו איננו מוכן להתפשר על שמירת מצוות דקדקנית, אבל מכאן ועד לקריאות שבר על גזענות, המרחק מאוד גדול
ובמדרשות דתיות. הבתים שלהם היו רחוקים מאוד מיהדות.
הצוות בכפר עשה כול מה שאפשר היה כדי לקדם אותם בשלבים מדודים בלמודים כלליים, בלימודי קודש, בחיים על פי ההלכה, וגם לקראת אזרחות טובה בשרות לאומי או צבאי. אחד מרגעי האושר שהציף אותי היה כשיצאתי לא מזמן לצעוד בשדות שמאחורי ביתי בשעת בוקר מוקדמת ופגשתי בשני חיילים מנווטים. אחד היה תלמיד שלי מבית ספר קודם, שהגיע לארץ עם קבוצת נעל"ה מצרפת, והשני תלמיד מכפר הנוער שהגיע לארץ לפני 7 שנים מאתיופיה. לשניהם תעודת בגרות מלאה, ושניהם חיילים בסיירת. זה אפשרי, למי שבא מאתיופיה כמו למי שהגיע מצרפת. עובדה! אבל כדי שזה יקרה צריך לתת להם לצמוח בקצב שלהם, תחת ידי צוות מורים ומדריכים מנוסה, מבלי להרגיש "מפגרים" לעומת חבריהם הותיקים. זה נכון מבחינה לימודית, וגם מבחינה יהודית. מי שמגיע למדינת ישראל בגיל בית ספר לאחר שכל ילדותו רעה את הצאן בהרים או שהה במחנה בעיר הגדולה על כל תחלואיה, אין לו את הכישורים הבסיסיים הנחוצים להשתלבות. עליו להשלים פערים. גם אם הוא עולה לכתה א', וגדל בבית בו אין להורים את הכישורים הנחוצים לעזור בלימודים ובודאי לא את הכסף לשלם לשעורים פרטיים. (וזוהי תשובה לאחד המאמרים התוקפנים שהתפרסמו).
רוב מכריע של כותבי המאמרים לא באמת יודע על מה הוא שח. רוב היהודים החי היום בארץ איננו גזעני. חלקו איננו מוכן להתפשר על מנהגי עדות, חלקו איננו מוכן להתפשר על שמירת מצוות דקדקנית, אבל מכאן ועד לקריאות שבר על גזענות, המרחק מאוד גדול.
למדתי להכיר היטב את העולים מאתיופיה. למדתי לכבד אותם על אנושיותם, ולאהוב רבים מהם. אל תעשו מלחמות על גביהם. תנו להם לצמוח בקצב שלהם, במסגרות מחבקות ומקדמות, למי שהגיע זה עתה. כי רבים מבין אלו שהגיעו לפני 15-20 שנה מוכיחים בהצלחותיהם כי זוהי הדרך הנכונה.
שתי קבוצות שונות הגיעו למדינת ישראל מאתיופיה: "ביתא ישראל" וה"פלאשמורה".
"ביתא ישראל", הנחשבים ליהודים בעלי מסורת יהודית עתיקה המגיעה מימי בית ראשון, עלו לארץ בשני גלים: בשנות השמונים ב"מבצע משה", 16 אלף עולים הוטסו מחרטום בסודן לאירופה ומשם לארץ, וב-24/5/91, בחג השבועות, 14 אלף עולים נוספים שהוטסו ב-48 שעות במבצע צבאי, תמורת 40 מיליון דולר כופר ששולם לקיסר היילה סילסי, ב-"מבצע שלמה".
לעולי ה"פלאשמורה" הצטרפו אפריקנים שתפסו טרמפ על העלייה כדי לצאת מהמצוקה הקיומית. הכרתי תלמידים שהיו שונים מרוב העולים. אחד הגיע מסודן והצהיר בפני הרב בכפר שהוא מוסלמי ואיננו רוצה להתפלל עם היהודים
הכינוי "בֵּיתֶא ישראל" מקורו במאה ה-4 כאשר יהודי הקהילה סירבו להתנצר . לכינוי זה לא יוחסו משמעויות שליליות, והקהילה השתמשה בו עד לגזירה שהצמידה את כינוי הגנאי פֶלַאשַה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו בגעז "גולים". מיסיונרים שהגיעו לאתיופיה באמצע המאה ה-19 הצליחו לנצר חלק מהקהילה. קהילת המתנצרים ידועה כיום בשם פלאשמורה.
באתיופיה עדת "ביתא ישראל" ראתה בחומרה כל דבר שערער על סמכות הקסים, ולכן כל אדם שהתרחק אפילו מעט מהיהדות הודבק לו השם פלאשמורה, לפיכך קהילה זו מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: יהודים שלא הקפידו על קיום ההלכה היהודית, כמו גם יהודים שהמירו דתם לנצרות, מרצון או מאונס. ריכוזם הגדול היה במדינת אמהרה האתיופית, רובם עלו לישראל מתוקף חוק השבות או במסגרת איחוד משפחות. הם חייבים בגיור.
גם לאחר העלייה לארץ מתבדלים בני "ביתא ישראל" מקבוצת ה"פלאשמורה". ההתבדלות כוללת הימנעות מנישואין בין שתי הקבוצות. הייתי עדה למלחמות במקלות ובאבנים עם רצח בעיניים בין קבוצות תלמידים בכפר נוער. לשאלתי מה בין שתי הקבוצות סיפר לי הרב של כפר הנוער (שהגיע בעלית שלמה), כי מדובר בעולים ותיקים (ביתא ישראל) שנלחמים בעולים שהגיעו בתקופה האחרונה (פלאשמורה), וכי השנאה נובעת מן העובדה שהמתנצרים הציקו ליהודים בכפרים, זנבו בהם כשעזבו את אתיופיה דרך המדבר לסודן, שדדו אותם, הלשינו עליהם, וזאת לדבריו כדי למצוא חן בעיני השכנים הנוצרים.
לעולי ה"פלאשמורה" הצטרפו אפריקנים שתפסו טרמפ על העלייה כדי לצאת מהמצוקה הקיומית. הכרתי תלמידים שהיו שונים מרוב העולים. אחד הגיע מסודן והצהיר בפני הרב בכפר שהוא מוסלמי ואיננו רוצה להתפלל עם היהודים. בסופו של דבר חילל שבת בהתרסה וסולק מהכפר הדתי. לשני היה שם מאד חריג. בדקתי מתוך סקרנות, והסתבר שהוא בן שבט הקוסה.
בבית הספר אותו ניהלתי בכפר היו תלמידים בני "ביתא ישראל", שגרו בישובים בסביבה. הם הגיעו ממשפחות שעלו בשנות השמונים והתשעים, דברו עברית מצוינת, ולרוב גם הצליחו יפה בלמודים. חלקם ממש הצטיין וקבל תעודת בגרות יפה. הם באו ממשפחות עם מסורת יהודית ברורה ומושרשת. בפנימייה היה רוב לתלמידים שהגיעו לארץ ממש בשנים האחרונות טיפין טיפין. הורי חלק גדול מהם גרו במרכזי קליטה ובשכונות עוני. רבים מהם דברו עברית משובשת של עולים חדשים, והתקשו בלמודים. בבית הספר הם קבלו את מלוא העזרה, בכתות קטנות עם מורים מאוד מיומנים. למי שהיה רקע למודי מהשנים שבהן שהה במחנה באדיס, ולמד בצורה מסודרת, היה כמובן יותר קל. הרקע היהודי שלהם כמעט ולא היה קיים. כולם היו זקוקי גיור, ולכן למדו בבית ספר דתי. לבנות רבות היו צלבים בקעקוע, גם לבנים, על המצח והצוואר. חלק התייחס בכבוד ללמוד ולדרישות מבחינה דתית, ואפילו הלך ללמודי המשך במכינות
רוב מכריע של כותבי המאמרים לא באמת יודע על מה הוא שח. רוב היהודים החי היום בארץ איננו גזעני. חלקו איננו מוכן להתפשר על מנהגי עדות, חלקו איננו מוכן להתפשר על שמירת מצוות דקדקנית, אבל מכאן ועד לקריאות שבר על גזענות, המרחק מאוד גדול
ובמדרשות דתיות. הבתים שלהם היו רחוקים מאוד מיהדות.הצוות בכפר עשה כול מה שאפשר היה כדי לקדם אותם בשלבים מדודים בלמודים כלליים, בלימודי קודש, בחיים על פי ההלכה, וגם לקראת אזרחות טובה בשרות לאומי או צבאי. אחד מרגעי האושר שהציף אותי היה כשיצאתי לא מזמן לצעוד בשדות שמאחורי ביתי בשעת בוקר מוקדמת ופגשתי בשני חיילים מנווטים. אחד היה תלמיד שלי מבית ספר קודם, שהגיע לארץ עם קבוצת נעל"ה מצרפת, והשני תלמיד מכפר הנוער שהגיע לארץ לפני 7 שנים מאתיופיה. לשניהם תעודת בגרות מלאה, ושניהם חיילים בסיירת. זה אפשרי, למי שבא מאתיופיה כמו למי שהגיע מצרפת. עובדה! אבל כדי שזה יקרה צריך לתת להם לצמוח בקצב שלהם, תחת ידי צוות מורים ומדריכים מנוסה, מבלי להרגיש "מפגרים" לעומת חבריהם הותיקים. זה נכון מבחינה לימודית, וגם מבחינה יהודית. מי שמגיע למדינת ישראל בגיל בית ספר לאחר שכל ילדותו רעה את הצאן בהרים או שהה במחנה בעיר הגדולה על כל תחלואיה, אין לו את הכישורים הבסיסיים הנחוצים להשתלבות. עליו להשלים פערים. גם אם הוא עולה לכתה א', וגדל בבית בו אין להורים את הכישורים הנחוצים לעזור בלימודים ובודאי לא את הכסף לשלם לשעורים פרטיים. (וזוהי תשובה לאחד המאמרים התוקפנים שהתפרסמו).
רוב מכריע של כותבי המאמרים לא באמת יודע על מה הוא שח. רוב היהודים החי היום בארץ איננו גזעני. חלקו איננו מוכן להתפשר על מנהגי עדות, חלקו איננו מוכן להתפשר על שמירת מצוות דקדקנית, אבל מכאן ועד לקריאות שבר על גזענות, המרחק מאוד גדול.
למדתי להכיר היטב את העולים מאתיופיה. למדתי לכבד אותם על אנושיותם, ולאהוב רבים מהם. אל תעשו מלחמות על גביהם. תנו להם לצמוח בקצב שלהם, במסגרות מחבקות ומקדמות, למי שהגיע זה עתה. כי רבים מבין אלו שהגיעו לפני 15-20 שנה מוכיחים בהצלחותיהם כי זוהי הדרך הנכונה.