אני מבקש להתייחס בהרחבה לנושא שהעלה העיתונאי מנחם רהט במאמר שכותרתו: "הציונות הדתית מורחקת ממעגלי ההכרעה האמיתיים". המאמר מגלה ומציין עובדות, מעלה מציאות, אך לא חודר ושואל את ה"למה" האמיתי וממילא לא מגיע לאיך לשנות ולניסיון לשיפור, לתיקון או למהפך לדרך אחרת חדשה.
במאמר מצר רהט על הכישלון האלקטורלי של הציונות הדתית: 7 מנדטים של שתי הסיעות המזוהות עם המחנה, שהאחת הושארה בחוץ באופוזיציה, דהיינו מחוץ למעגל ההשפעה, והשנייה בפנים אך גם מחוץ למעגל המשפיע באמת. אך אין הוא מנסה לטפל בשאלה למה זה קורה. כשהשאלה, או נכון יותר התמיהה מדוע הציונות הדתית משיגה הישגים בכל התחומים האחרים בחיי העם והמדינה להוציא בתחום הפוליטי, שבו יש רגרסיה מתמשכת? והשאלה החשובה נשארת ללא תשובה.
האמת היא כי יש חוסר סימטריה בעצם ההשוואה. ההצלחה של אנשינו בתחומים השונים היא מאמץ של הבודד או צירוף של בודדים, כתוצאה של החינוך. השקפת העולם, היכולת, המוטיבציה להוכיח ולהצליח עושים את שלהם. הפועל הוא הפרט המשתלב בתוך המערכות השונות, כל אחד בתחומו. לעומת זאת ההצלחה בתחום הפוליטי מצריכה שתוף המוני, ודווקא ההצלחה של הפרט במערכת הכללית מעלה סימני שאלה למה לא להתחבר גם אל המערכת הפוליטית הכללית שאליה נחזור יותר מאוחר אחרי שנבדוק את המערכת הפוליטית המגזרית ותפקודה.
חלה בו נסיגה משמעותית לא רק בבחירות האחרונות אלא זה תהליך מתמשך בכמה כנסות, וכפועל יוצא הולך ונשחק המעמד הפוליטי המגזרי בצרוף מקביל לקונסטלציה פוליטית וחיבור כוחות שאינם זקוקים לשיתוף המגזר הדתי לאומי לצורך החזקה בשלטון
ומכאן לתחום הפוליטי שבו אנחנו עוסקים. חלה בו נסיגה משמעותית לא רק בבחירות האחרונות אלא זה תהליך מתמשך בכמה כנסות, וכפועל יוצא הולך ונשחק המעמד הפוליטי המגזרי בצרוף מקביל לקונסטלציה פוליטית וחיבור כוחות שאינם זקוקים לשיתוף המגזר הדתי לאומי לצורך החזקה בשלטון. זהו תהליך מצטבר המבריח מצביעים, מה עוד שתוספת רצינית לכישלון האלקטורלי יש לזקוף להתנהלות הפוליטיקאים. 7 נבחרי הציונות הדתית משתייכים לשתי רשימות נפרדות. איך כותב מנחם רהט: "צהובות זו לזו" כשאחת בת 4 חברי כנסת המיצגים למעשה של ארבע מפלגות שונות. השניה עם שלושה ח"כים, הם אומנם בבית יהודי אחד אך לכל אחד כניסה נפרדת. וזאת כמובן בנוסף לניואנסים האידיאולוגיים ולפרסונות המרכיבות את הרשימות, שחלקם שנים כבר לא עמדו במבחן דמוקרטי ממשי. ומכאן הדרך קצרה לאלטרנטיבה של הבוחר הציוני דתי הרואה את חוסר הרלבנטיות הפוליטית המגזרית והתנהלותה.
מצד שני הצלחתו האישית בהשתלבותו והשפעתו שלו ושל חבריו על המערכות בהם הוא פועל, ובו זמנית חשוף תקשורתית לכוחות הפוליטיים המחליטים והקובעים את דרכה ותכניה של המדינה. וכאן השאלה המתבקשת: למה שלא יהיה שותף בעל השפעה גם במערכת הפוליטית הכללית הכל כך חשובה ועושה לתיקונה ולדרכה ברמות שונות של מעורבות. ובפרט לאור חוסר הרלבנטיות וההתנהלות של הפוליטיקה המגזרית. חוסר הרלבנטיות משפיעה ישירות גם על התפקיד העיקרי שהיה למערכת הפוליטית הציונית דתית - הזנה, תחזוקה ופיתוח של שתי מערכות מגזריות בסיסיות קיומיות: החינוך וההתיישבות, מערכות שבנו את הציונות הדתית. תפקיד הזרוע הפוליטית היה כורח בתקופה שבה ההסדרים והקריטריונים היו בראשית התהוותם, בה ההתנהלות היתה כמסננת מלאה חורים וכל שר או מנכ"ל היה מלך.
זה נגמר. לא שאין חשיבות לכח פוליטי, כשיש כוח והשפעה, אך כשאין כוח ממשי המערך הפוליטי הוא פיקציה, מטרד ומכשול. יולי אדלשטיין , ציפי חוטובלי, יריב לוין, דני דנון ועוד רשימה ארוכה של רלבנטיים קיימים ועתידיים ששותפים למשנתה המדינית ובחלקם מזדהים עם ערכיה הציוניים והיהודיים של הציונות הדתית, הם משלנו והם רלבנטיים. משיתוף וחיבור גם החינוך וגם ההתיישבות ירוויחו, והכי חשוב עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל ירוויחו.
הגיע הזמן לחשיפה אישית. מודה באשמה: אני חבר ליכוד וחבר מנהיגות יהודית, הן בגלל הלוגיקה והן בגלל האמונה בצורך ובהכרח להתחבר לכלל ישראל ולהעמיד את המרכיב האמוני כפקטור בסיסי בשיקולים ובהתנהלות המערכת הפוליטית המושלת הקובעת, וזאת על ידי קידום אנשינו המוכשרים והמסורים אל פסגת האוורסט הפוליטי הישראלי ואת זה לא ניתן להשיג אלא רק ביציאה מההסתגרות הפוליטית. לכל הסתגרות של ציבור יש בצד הרווח גם מחיר, בוודאי לציבור שחרט על דגלו אחריות לכלל ישראל. להמשך ההסתגרות הפוליטית המגזרית היום נשאר רק המחיר: הנזק.