מול מציאות של עבודת אלילים שפושה בכל העולם, ושמה במרכז את הפסילים והצלמים, קם לו אדם יחיד, ומנסה לתקן את העולם הבלתי-שפוי לדעתו. התרחקות מן אמונה, שהיתה מקובלת על ידי ציבור של אלפים מדורי דורות, נעקרת מן השורש על ידי אדם אחד בשם אברהם. כבר בימי יחזקאל נוסח המשפט "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד). ניתן לראות – כחיזוק לייחודו של אברהם – את ההווה, בו נוטה העולם אט אט לשכוח את ההשתעבדות אל הדומם ולעבוד א-ל בורא מופשט ובלתי קבוע, אשר הימצאותו איננה נתפסת כראיית עיניים וכמראה חיזיון ברור.
וכל כך למה? מדוע זכה אברהם להכיר את בוראו בגיל כל כך מוקדם, אך מפתיע יותר – איך קרה שאלפים 'חזרו בתשובה', במובן ההכרתי, בשל פעולותיו?
תופעה זו דורשת הסבר, אשר ניתן לראות אותו בפרשיות אברהם בספר בראשית, בהן משתקפת דמותו של אברהם כדמות רבת פנים.
אם כיום נראה הדבר כבלתי אפשרי, הרי שאברהם הוכיח שמעשים שנעשים במידות שונות, יכולים לגרום לאדם להוביל את העולם למהפך רחב היקף, מהפך אמוני של ממש בעולם. גם אם עבור מהפך זה נצרך האדם לשבור בחוזקה את ה'עבודה הזרה' הפרטית כסמל, ולהתחיל מן ההתחלה חף מן הפגמים האישיים. אברהם התחיל בהתרחקות מהעבודה הזרה שלו, ולאחר מכן החל לעקור את כל עבודת האלילים מן הארץ. לולי היה עושה כן, לולי היה עוקר את העבודה זרה הפרטית שלו, הרי שלא היה מצליח לשכנע את האחרים. כשהשינוי מתחיל באדם עצמו – הוא יכול להתחיל לחולל את המהפכה.
בתחילת פרשת וירא, נראה אברהם כמכניס אורחים בצורה בלתי רגילה. מעטים, אם בכלל, היו מקיימים מצוה זו כמותו – רק עתה הוא סיים את ברית המילה שלו, וכאבים עזים תקפו אותו. כשראה את המלאכים (אנשים לכל דבר ועניין למראה עיניים), הוא רץ לקראתם – לא הלך. הוא הכין להם סעודה, ולא נתן להם רק מים. הוא הכין להם בן בקר, "ויעמד עליהם תחת העץ". הוא נהג בפעלתנות, רץ והורה לבני ביתו מה עליהם לעשות. כזו היא הכנסת האורחים המושלמת, אשר אמורה לשמש כמודל לחיקוי. אברהם, למרות כאביו, הוא מכניס אורחים ברמה הכי טובה שיכולה להיות.
טוב לב של הכנסת אורחים היה רק פן אחד של אברהם. היתה בו גם את הקשיחות, כשהיה צריך אותה. בפרשת לך-לך נלחם אברהם עם ארבעה מלכים, וניצח אותם. אברהם כאיש מלחמה מתואר בפסוקים כמצביא דגול, כאחד שיודע להשתמש בטקטיקות מלחמה. נתון זה של אפיון אברהם כאיש צבא קשוח ולוחמני, מביא אותנו אל אפיון נוסף בדמותו של אברהם.
תחינתו של אברהם על אנשי סדום, שהיו ידועים ברשעתם, והויכוח המתואר כמשא ומתן מול הקב"ה על מספרם של הצדיקים, תוך ניסיון למצוא את הטוב שבסדום ולא את הרע שבה – מבטאים את מידת הרחמנות והרגשת המחויבות לכלל אצל אברהם. בניגוד לנח, כפי שהציגו אותו חכמים במדרש, אברהם התחנן על בני דורו. הוא ניסה בכל כוחו למנוע גזירה על הציבור גם כשזה לא נוגע לו, וגם 
אין לתמוה מדוע נהרו אחריו ההמונים. מידותיו, הן אלו שאפשרו לו להתאים את עצמו לכל אחד ואחד, לכל אדם, ולכל מצב
כשאלו מעשיו של הקב"ה שלכאורה אין לו רשות להתערב בהם. בסופו של דבר הקב"ה הוא זה שמחליט מה עליו לעשות, ברור שהוא יודע יותר טוב מאברהם את מעשיהם של אנשי סדום, אך אברהם, מתוך הכרה שאיננו יחיד בודד אלא חלק מחברה, מחליט שעליו לנסות להניא את הקב"ה מתוכניתו. המאמץ נכשל, אמנם, אך הניסיון מלמד על מידה זו אצל אברהם – מידת הרחמנות.
אם כן, גמילות החסד והרחמנות של אברהם לא הפריעו לקשיחות שלו, שבאה לידי ביטוי במיוחד בהיותו איש מלחמה, להשפיע עליו. כשהיה צורך, אברהם עשה הכל כדי להתאים את עצמו למצב הדורש עזרה. הדבר הזה דורש יכולות גבוהות, ומתיאור התורה את אברהם אנו נוכחים לדעת כי אכן יכולות אלה היו קיימות אצלו. גמילות חסדים, רחמנות, קשיחות, לחימה – כל אלו בכפיפה אחת היו אצל אברהם.
כזה היה אברהם, ומשכך אין לתמוה מדוע נהרו אחריו ההמונים. מידותיו, הן אלו שאפשרו לו להתאים את עצמו לכל אחד ואחד, לכל אדם, ולכל מצב. רק כך ניתן היה לחולל מהפיכה ושינוי משמעותי בעולם. אולי בשל כך אמרו אנשי דורו של יחזקאל כי "אחד היה אברהם" – אחד יחיד ומיוחד.