השמאל והתקשורת זועזעו קשות מהנפת השלטים ע"י חיילים מגדוד "שמשון" בטכס ההשבעה. הזעזוע תורגם להאשמת זוג הטירונים הללו ואוהדיהם שהם מפוררים את צה"ל.
ההפרזה המכוונת הזו מזכירה את האזהרות האפוקליפטיות ערב הגירוש כשסיפרו לחיילים במסגרת "ההכנות המנטליות" כי כשלון ב"משימה הלאומית" יהיה סופה של המדינה - לא פחות!
אז זה הצליח מעל למשוער וצה"ל הביס את המתנחלים בשישה ימים. כשהובלו בכפייה אל מחוץ ליישוביהם, התפלצו המתיישבים המוכים למראה הערבים בכפרי צפון השומרון שעמדו על גגות הבתים וצעקו בעברית: "כל הכבוד לצה"ל". ראשי הצבא התגאו במיעוט 
ראשי הצבא התגאו במיעוט מקרי הסרבנות, אך מדובר באשליה. הגירוש בוצע ע"י צבא חדש שהוקם משוטרים, חיילים עורפיים, חניכי קורסים יוקרתיים ואנשי קבע שנסחטו באיומי פיטורין ללא פיצויים
מקרי הסרבנות, אך מדובר באשליה. הגירוש בוצע ע"י צבא חדש שהוקם משוטרים, חיילים עורפיים, חניכי קורסים יוקרתיים ואנשי קבע שנסחטו באיומי פיטורין ללא פיצויים.
המעורבות הפוליטית הזו של "צבא העם" נגד חלק מן העם, הוביל לתגובת נגד אדירה של המגזר הפגוע, זה שמהווה את עמוד השדרה של היחידות הקרביות. צה"ל הסתיר מהציבור את הכמות המפחידה של קצינים שלא המשיכו לחתום קבע, חיילים שסירבו להצטרף למסלולי פיקוד, אנשי מילואים שחדלו להתייצב ואף נוער שפשוט לא התגייס. נערות התרחקו מחיילים שלקחו חלק במהלך, בתוך משפחות היו סכסוכים בין חיילים לבין אחיהם הקטנים בגלל המשך שרותם בצה"ל וחיילים רבים החליפו לבגדים אזרחיים כשהגיעו לחופשות כדי לא להיראות בקהילה במדים.
תא"ל טל רוסו מונה במיוחד כדי לבלום את המפולת, פעילים שקראו שלא להתגייס אויימו ע"י השב"כ, אך כבר בעמונה, חצי שנה לאחר "הניצחון הגדול" הקפיד הרמטכ"ל, דן חלוץ, שאף לא חייל אחד ייראה בשטח.
השבר הזה תוקן באופן טראגי ע"י מלחמת לבנון. המלחמה חיסלה את "תכנית ההתכנסות" לנסיגה חד צדדית מיו"ש ושובו של האיום הקיומי הפך את הצורך בחיילים וקצינים קרביים לנואש. כתוצאה מכך הקפיד צה"ל שלא לקחת חלק בעימותים מול מתיישבים, וההתגייסות וההתנדבות מצד הכתומים חזרו למימדים הקודמים.
אך כנראה שחידוש המוטיבציה פורש כמחיקת הזיכרון. מסע הרדיפה והאפליה שהובילו האלוף שמני, האוגדונר תיבון והמנהל האזרחי השיב את הפוליטיזציה לצה"ל. לשיא הגיע גדוד "שמשון" בהתנגשויות אלימות נגד השוהים בחומש. חיילים מהגדוד מספרים בשיחות פרטיות כי כיום רוב פעילותם מופנית נגד יהודים.
צה"ל צריך להודות לטירונים שלכאורה ירקו בפרצופו בראש חוצות כי הם ורבים נוספים יכולים היו "להקטין ראש" כמו אחרי הגירוש, ולהתחמק, אחד אחד ובאין רואה, ולגרום בכך נזק שקט, בלתי מתוקשר, אך משמעותי והרסני ביותר. במקום זה הם בחרו בדרך הקשה, זו שמחיר בצידה, והציבו תמרור אזהרה גדול שממנו לא ניתן להתעלם. מעשה כזה מאותת כי המשך הפיכתו של צה"ל ל"משמרות המהפכה" של השמאל מוביל לקרע.
אלא שהרקע האמיתי לזעזוע הזה, המטריד מאוד את השמאל הצבוע, הוא היקיצה הכואבת מהאשליה שהזיכרון נשטף, הכל נשכח ונסלח, וצה"ל ערוך ומוכן לסיבוב גירוש נוסףאלא שהרקע האמיתי לזעזוע הזה, המטריד מאוד את השמאל הצבוע, הוא היקיצה הכואבת מהאשליה שהזיכרון נשטף, הכל נשכח ונסלח, וצה"ל ערוך ומוכן לסיבוב גירוש נוסף. שיאי הגיוס של הכתומים לצה"ל גרמו להם לטעות ולחשוב כי החיילים דהיום, שהם למעשה הנוער שהפגין ונרדף בתקופת הגירוש, עומדים לרשותם בכל תנאי. המחאה בכותל ניפצה את החלום הזה והשמאל מתעורר למציאות שהנוער הכתום מרגיש בצה"ל "בבית" ולמרות משקעי העבר והפוליטיזציה, הוא לוקח אחריות בהתגייסות להגנת הארץ. בה בעת, מתוקף אותה אחריות, הוא מאותת כי מה שהיה לא יהיה עוד. הדבר לחלוטין לא פגע בצה"ל ככח מגן נגד האויב, אך צבא הגירוש ספג מכה אנושה.
החיילים הצעירים הללו הוכיחו מנהיגות, אומץ נדיר ושיקול דעת בוגר בהפרידם בין החובה להתגייס להגנה על הארץ מחד, ומאידך לבצע מעשה לא פשוט שמאלץ את צה"ל להבין שמיטב חייליו לא ישלימו עם סטייתו הפוליטית. כך עשויים טירונים בני יומם לחלץ את צה"ל מהביצה הפוליטית שאליה הוכנס ע"י שר ביטחון וקצינים בכירים חסרי אחריות.