מדינת ישראל חוותה טראומות קשות ב-1993 וב-1995: הסכם אוסלו ורצח רבין, בהתאמה. מדובר בשני אירועים קשים וקשורים בשבר הלאומי, שפוגע ושיפגע בישראל לאורך שנים. הראשון היווה מוקד לתקווה לרבים ומקור לחששות (שהתאמתו) לרבים יותר. השני היווה מכה לכלל הציבור, אך רק חלקו רשאי להתאבל. החלק האחר מנוכר ומודר מאז הרצח, ומואשם כמי שיש לו יד בפשע.
הימים שבין יום הזיכרון הממלכתי (י"ב בחשוון) ליום הזיכרון לפי הלוח הנוצרי (4 בנובמבר) משמשים להנצחת האיש ופועלו, אבל למרבה הצער גם להסתה נגד ציבור גדול ורחב שאף הוא אבל ומזועזע, אך מנוע מלהשתתף באירועים הכורכים יחד את זכר האיש עם "השלום" שלתוכו נגרר וגרר את כולנו. בעוד שאירועי הזיכרון הממלכתיים מתקיימים בצדק בירושלים הבירה ביום הזיכרון הרשמי, הרי שבעיצומה של התקופה מתרחשת מדי שנה הפגנת שמאל בכיכר, המוצגת כעצרת "ממלכתית" ושלאחרונה גם הנשיא נוטל בה חלק, מעשה פסול כשמדובר בהפגנה פוליטית-מחנאית.
מכיוון שבישראל מתגלות בשנים האחרונות תופעות אוטו-אנטישמיות ושנאת יהודים תוך כדי האשמתם בכל הצרות, קשה שלא להיזכר בשנאת הנוצרים כלפי היהודים לאורך הדורות והאשמתם בהריגת "הקודש" שלהם. כשם שאנו מצפים מהנוצרים שיחדלו מהאשמה כוללנית כלפי כלל הציבור, יש לצפות לכך גם מהיהודים.
האמצעי הבדוק ביותר לכך הוא חשיפת מלוא האמת סביב נסיבות הרצח. סקר שפורסם לפני שנים אצל דליה יאירי בקול ישראל קבע שכ-30% מהציבור היהודי מפקפק בגירסה הרשמית לגבי הרצח
האמצעי הבדוק ביותר לכך הוא חשיפת מלוא האמת סביב נסיבות הרצח. סקר שפורסם לפני שנים אצל דליה יאירי בקול ישראל קבע שכ-30% מהציבור היהודי מפקפק בגירסה הרשמית לגבי הרצח. מאז התרבו השאלות והספקות. הגיעה העת לוועדת חקירה ממלכתית נוספת, שבפניה יוצגו כל המסמכים והעדויות, במטרה לאשש או להזים את הנתונים שהצטברו.
כך, למשל, יש לחקור את המניע לרצח (הרצח לא הפסיק את תהליך אוסלו אלא גרם להגברתו בתקופת פרס כראש ממשלה בעקבות הרצח); יש לחשוף את צילומי בגדיו של רבין כדי לענות אחת ולתמיד על השאלה מהיכן נורה האיש (מאחור או מלפנים); יש להשוות בין שעת מעצרו של יגאל עמיר לשעת הגעתו של רבין לבית-החולים; יש לבדוק מה קרה בדקות הרבות (!) שבהן עשה רבין את דרכו לאיכילוב, באיזה רכב הגיע לשם ומי שהה איתו ברכב; יש לשאול מדוע הניתוח שלאחר המוות נעשה באיכילוב ולא באבו-כביר כמקובל; יש לעמת בין המסמכים הרפואיים השונים שנוצרו באיכילוב באותו לילה; יש לאפשר לפרופסור יהודה היס להציג בפומבי את כל הידוע לו.
רק שבירת קשר השתיקה ואולי גם ההשתקה יכולה להביא לתחילת איחוי השסע המסוכן בעם. התחמקות מכך רק תנציח אותו ואת השלכותיו הרעות על חיינו. יש לקוות שראש הממשלה נתניהו לא יירתע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחשיפת האמת הכואבת.