מי, לעזאזל, באמת שולט במדינה הזו?
האם זהו הריבון האמיתי במדינה, כלומר העם באמצעות הכנסת והממשלה, או שמא אליטות השמאל – ובראשן המשפטית והתקשורתית - המהוות מיעוט מזהיר מבחינת כוחן הפוליטי, אך נאחזות בעיקשות בקרנות המזבח ואף מנסות לגרור אחריהן את כל מערכות השלטון: המערכת המדינית, צה"ל, משרדי הממשלה הביצועיים, ומה לא?
כל מי שעיניו בראשו ועוקב אחר התנהלות העניינים במדינה, יודה כי אליטות השמאל, שאיש לא בחר בהן, מנסות לכפות דעתן על מערכות השלטון ועל המדינה כולה. וזאת למרות הצטמקות מתמדת בתמיכה הציבורית בהן: בסקר שערכה מרצ לפני הבחירות של תחילת שנה זו, הגדירו עצמם כשמאל רק 7% מהנשאלים, ובבחירות עצמן זכתה אבירת השמאל מרצ, ב-2.5%. השדר עודד בן עמי הודה רק החודש, בפומבי: "כן, אנחנו רק 3%, אבל איכותיים".
הצטמקותו ההולכת ומתמשכת של השמאל הקיצוני, אינה מפריעה לו – ואולי בעצם מעודדת אותו – לתפוס את השלטון במדינה באמצעים אחרים. ניתנה האמת להיאמר שיש לו הצלחות לא מעטות, בבחינת "בחרת שמאל קיבלת שמאל, בחרת ימין קיבלת שמאל".
*
"ולא אשוב עד כלותם"
הנה סיפור לדוגמה: לצידו של מחסום חווארה בשומרון עיצבו חיילי גדוד 13 של גולני כרזה, בסגנון צבאי ידוע: לוחם גולני מכוון נשקו, ולצידו דגל ישראל וסמל החטיבה ומעליו הפסוק: "ולא אשוב עד כלותם". הפסוק לקוח מתוך תהילים י"ח ל"ח: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".
מה יכול להיות יותר ראוי מאימוץ פסוק מתהילים בידי חיילים שמתחנכים לרדוף את אוייבי ישראל עד כלותם?
אבל הכרזה הזו לא מצאה חן בעיני חבורת נשות השמאל הרדיקלי, 'נשות ווטש', החודרות למיתחם המחסום ומשבשות את פעילותם של החיילים. הנשים ההזויות הללו, המגובות היטב בתיקשורת, דרשו מצה"ל להסיר את הכרזה - וצה"ל, איך לא, הרים ידיים וסילק אותה.
הבעיה אינה רק בכניעת צה"ל לנשות השמאל הקיצוני (2.5% כבר אמרנו?), אלא גם בחוסר ההבנה המשווע שמגלה צה"ל עצמו לכניעה הזו. כשפנה כתב ערוץ 7 לדובר צה"ל לברר פשר הסרת הכרזה, השיבו לו: "השלט המדובר, אשר הוצב בנקודת הביקורת, הוסר על מנת למנוע פגיעה באוכלוסייה כלשהי, וכן למנוע עוגמת נפש של תושבי המקום".
כתב הערוץ ניסה להבין בשיחתו עם נציגות הדובר מדוע לא הסביר צה"ל לנשות ווטש, את פירושו האמיתי של הפסוק העוסק ברדיפת האוייב. מדווח הכתב בפליאה: "בלשכת דובר צה"ל תהו אם אני רציני, ואם אכן אני לא מבין את הפגיעה שיוצר השלט. ניסיתי להבהיר שלתומי חשבתי שתפקידו של הצבא לגבות את חייליו ולא להיכנע לפרשנותו של ארגון שמאל קיצוני, אבל נעניתי שזו התייחסותו של הצבא לפרשה ותו לא".
*
התעמרות מכוונת
אין זה מקרה בודד של כניעת מוסדות המדינה לתכתיבי השמאל הרדיקלי. סח לנו קצין מילואים המתגורר ביו"ש: "אני חש יותר ויותר שבשנים האחרונות ישנה מדיניות מכוונת של התעמרות באזרחי ישראל הגרים בשטחי יו"ש. מטרטרים אותנו במכוון. זה קורה במחסומים, בכבישים, בחיי היום-יום. הגורמים הרשמיים הפועלים בשטח, נותנים לנו לחוש כאחרוני העבריינים, ואיני מתכוון רק לאפליה שבהריסת מבנים של ישראלים, מול ההתעלמות המשוועת מהשתוללות הבניה הפלשתינית".
ולעומת זאת, ממשיכים גורמי השמאל הרדיקלי להשתולל באין מפריע, בהפגנותיהם מידי יום שישי בנעלין ובבלעין, נגד בניית גדר ההפרדה המצילה חיים. הם מיידים אבנים בחיילי צה"ל, מגלגלים צמיגים בוערים לעברם, מגדפים את החיילים. הגיעו הדברים לשיא בימים אלה, כאשר עלה בידי פורעים מן השמאל הרדיקלי למוטט חלק מגדר הבטון המתנשאת לגובה 5-8 מ' באזור נעלין. מישהו נעצר בגין העבירה הזו? מישהו יפצה על הנזקים? הצחקתם.
אולם כל אלה הם כאין וכאפס לעומת המערכה נגד שלטון החוק, שמנהלת "ממשלת הממסד המשפטי", שמעולם לא נבחרה בידי איש, במאבקה למניעת פיצול סמכויותיו של היועהמ"ש.
הפעם יצא הזעם על יוזמת שר המשפטים לפצל לשניים את תפקיד היועץ המשפטי. שכן מסתבר שלאחר שבית המשפט העליון נטל לעצמו מעמד משפטי-שלטוני שאין לו אח ורע בעולם בכל הנוגע להתערבות בענייניה הפוליטיים, המדיניים, הצבאיים והאחרים של המדינה, הפך היועץ המשפטי לממשלה, שבא מאותו כפר משפטי, לסוג של משגיח-על מטעם האליטה המשפטית, על פעולות הממשלה, וזאת לצד היותו התובע הכללי מצד שני.
כפילות זו העניקה לאיש המייצג קבוצה משפטנית קטנה, אך בעלת אג'נדה פוליטית אחידה, עוצמה חסרת תקדים. בשום מדינה אחרת בעולם לא מוענקת עוצמה כה אדירה בידי אדם אחד, שמייצג ככלות הכל חבורת מיעוט משפטית.
*
ממשלת הממסד המשפטי
המערכה שמנהלת ממשלת הממסד המשפטי, שיש מעדיפים לכנותה "כנופיית שלטון החוק", החלה לפני 32 שנה, כשהליכוד עלה לשלטון. ממשלת הממסד המשפטי נדהמה אז מאובדן ההגמוניה ששימר השמאל בידיו עשרות שנים, והחלה לנכס לעצמה סמכויות שלטוניות שאינן קיימות בשום מדינה בידי ממסד משפטי.
המלחמה נגד הרפורמה המתבקשת היא שלב נוסף במלחמת ההישרדות של הממסד המשפטי. אבל הפעם נחצו את כל הקווים האדומים, בהתבטאותו הבוטה של פרקליט המדינה משה לדור נגד הרפורמה.
בכל מדינה מתוקנת היתה התנהגות נפסדת זו נענית בפיטוריו של הפקיד החצוף. אבל כאן אין איש מעז לגעת במשפטן שנהנה מחסינות השמאל והתקשורת המגוייסת.
כל זה יכול לקרות רק בגלל סיבה אחת: התאבנותם עד כדי שיתוק, של המופקדים על שלטון החוק מכוח החוק, שר המשפטים יעקב נאמן וראש הממשלה בנימין נתניהו. שתיקת-הכבשים האומללה הזו, היא זו שמעודדת את המחנה שבקושי עבר את אחוז החסימה בבחירות, להמשיך ביתר עוז במערכה האגרסיבית נגד הממשלה החוקית, כדי לשמר בידיו את ההגמוניה לגבי הנעשה במדינה, ולהכתיב את מהלכיה בכל התחומים – מהמדיני והפוליטי ועד הצבאי.
שתיקת השלטון הלגיטימי, היא זו שמקנה למחנה שלא נבחר בידי העם, את מעמד השליט האמיתי במדינה הזו.