בעונה זו מדי שנה מתקיימת פעילות שמגמתה לכרוך את זיכרון רבין עם הנצחת "מורשתו". יש לומר במפורש: אין קשר בין הדברים. ראש הממשלה שנרצח ראוי לזיכרון ולהנצחה. "מורשת רבין" הומצאה במטרה להשתמש ברצח כמנוף לקידום מדיניות שנויה במחלוקת ושגויה לחלוטין, הן לדעת המתריעים מפניה בזמן אמת והן לדעת המתפכחים ממנה ברבות השנים, ובמיוחד על רקע מלחמת אוסלו וה"הינתקות".

מי שקורא היום את דבריו הפומביים האחרונים של רבין - נגד מדינה פלשתינאית, נגד חלוקת ירושלים, נגד מסירתה של בקעת הירדן לאויב – ומשווה אותם לדבריהם של אהוד ברק ואפילו של בנימין נתניהו היום, מבין שרבין (ו"מורשתו") היה נחשב היום ימני יותר

מי שקורא היום את דבריו הפומביים האחרונים של רבין - נגד מדינה פלשתינאית, נגד חלוקת ירושלים, נגד מסירתה של בקעת הירדן לאויב – ומשווה אותם לדבריהם של אהוד ברק ואפילו של בנימין נתניהו היום, מבין שרבין (ו"מורשתו") היה נחשב היום ימני יותר מברק ואף מנתניהו

מברק ואף מנתניהו. סביר מאד שרבין החי היה קוטע את ההרפתקה שלתוכה הובל ונווט. דווקא מותו איפשר למי שירש אותו (פרס) לנצל את חודשי ההלם להסגרה חפוזה של ערי יהודה ושומרון לאויב, דבר שאילץ את צה"ל לשלם מחיר דמים כבד בשובו אליהן במבצע "חומת מגן".

בניגוד לנאמר בדרך כלל, הרצח לא קטע את תהליך אוסלו. הסקרים ערב הרצח ניבאו ניצחון לנתניהו לנוכח ראשית ההתפכחות מהזיות ה"שלום". הלם הרצח גרם לפרס וליועצי אחיתופל בסביבתו להקדים את בחירות 1996 במטרה להפיק מהרצח תועלת בקלפיות. רק פיגועי הטרור של ראשית 1996 הצילו את ישראל מהמשך שלטון האוסלואידים. למרבה הצער, נתניהו, שקיבל הן ב-1996 והן ב-2009 (וכמוהו שרון ב-2001), מנדט לשיבה לחזון הציוני, לא השתמש בו. נימוקו אז היה שההסכם מחייב והוא יכול רק למזער נזקים. היום הוא מדקלם במפורש את השקר של "פתרון" שתי המדינות, ומאפשר לאותו פרס – אדריכל מלחמת אוסלו - להוביל ולנווט מעל ראשו של ראש ממשלה נבחר. נתניהו לא השתנה: הוא מהסס לשלוט.

רבין החל להתפכח, ונרצח. הוא הבין את מה שלא מבינים הנושאים את שם "מורשתו" לשווא: דווקא הלהיטות להשיג הסדר בכל מחיר היא המחבלת בתהליך ומעלה את מחיר השלום ואף ה"שלום". הוא קלט שאין לנהוג כמהמר כפייתי בקזינו המזרח-תיכוני.

תהליך אוסלו נעשה ללא הערכת סיכונים שהיא חיונית בכל פעילות אנושית, ובוודאי בתהליכים הרי-גורל. התהליך התבסס על הנחה פסולה כאילו ירושלים, יהודה ושומרון – לב ארץ ישראל וערש עם ישראל – ואין יהודי חייב להיות דתי כדי לחשוב כך – הם "שטחים", נדל"ן היכולים לשמש "קלפים" לתשלום לאויב תמורת ניירות ואשליות. התהליך התבסס על אבחנה נטולת-בסיס בין טרוריסטים "טובים" לטרוריסטים "רעים", בשעה שיעדם הסופי של אלה ואלה זהה, ורק סגנונם שונה.

יש בקרבנו מי שאיבדו את דרכם, שואלים "לאן?", ומנסים להמיר את החזון הציוני ב"חזון" שתי המדינות. התשובה הציונית על "לאן?" היתה לארץ ישראל, למחוז העותומאני הנידח שהיה בו רוב ערבי אבל איש לא דרש להקים בו מדינה ערבית, ולא היו אז מושגים פוליטיים מעוותים כמו "הקו הירוק", "שטחים", "גדה", ומעל הכל: שקר ה"כיבוש".

ברק חוסיין אובמה הבטיח שינוי, אבל, כמו קודמיו, הוא מקובע לאוסלו, למרות פירות הבאושים שהצמיחה. נתניהו קיבל מנדט לשינוי, שתמציתו יציאה מביצת אוסלו. מול המאיימים בסכנה הדמוגרפית יש לחשוף את הנתונים הדמוגרפיים האמתיים, שהם קשים, אבל פחות מכפי שמרגילים אותנו לחשוב. מול גיוס המדינות התורמות לרשות הטרור הפלשתינאית ולחיזוק כלכלת ה"שטחים" יש להציב בפניהן – וגם בפני ישראל – אתגר: השקעות בירדן ובסיני, באופן שהכלכלה תגבר על הדמוגרפיה, ושלום כלכלי אזורי – ובלבד שירדן ומצרים ייאותו להשקעות בתחומן וחופש הגירה לתוכן – יגבר על הזיות ה"שלום".

תוצאות הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בישראל מראות שהרוב רוצה לצאת מהבוץ האוסלואידי במקום להמשיך לשקוע בו. למרות הבדלי הגישות בקואליציה, זהו המנדט שניתן לנתניהו. נתניהו נדרש להשתנות, כי לא על דרך אוסלו ומורשת פרס תהיה תפארתו.