כל אחד מהאבות מתאפיין במידה מיוחדת. אברהם הוא מידת החסד, יצחק הוא מידת הגבורה, ויעקב הוא מידת האמת. כידוע, אברהם ויעקב הם האבות הפעלתניים (אקטיביים בלעז), ואילו יצחק הוא האב העדין (פאסיבי). כל מי שסובב אותו מסדר בשבילו הכל: אברהם מוצא לו אישה, רבקה דוחקת בו להתפלל כדי שיהיו להם ילדים, רבקה מבקשת שישלח את יעקב למצוא אישה, יעקב עצמו עובד עליו, לכאורה, ומשיג את הברכות במרמה (כמובן שזה לא במרמה באמת).

הרב זצ"ל רואה בתכונת הנפעלות מעלה גבוהה יותר מאשר בתכונה הפועלת: "התכונה הנפעלת של האישה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה הא-לקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התוכן החמרי והרוחני שבהוויה ישר למכוון לרצונו העליות הפשוט והישר.." (עולת ראי"ה)

אני רוצה להאיר כיוון אחר בדמותו של יצחק.

אברהם הוא דמות של מהפיכות. כבר בילדותו הוא מושלך לכבשן האש על כך שעשה צחוק מהעבודה זרה. בהמשך מורה לו הקב"ה לעזוב את ארצו, מולדתו, ובית אביו כדי להגיע לארץ הקודש, הוא קורא בשם ה' בעולם ומחזיר אנשים בתשובה, חופר בארות, ולא חוסך את לשונו מאבימלך כשזה סותם את בארותיו. יצחק, בניגוד לאברהם ויעקב, נולד בארץ ישראל ולא יוצא ממנה לעולם. הקב"ה מצווה אותו, בציווי משולש (!), להישאר בארץ גם בזמנים הקשים ביותר. הוא, איש שכולו מסירות נפש לארץ ישראל, איש ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, נענה לצו הא-לקי ולא זז ממנה כמלוא הנימה.

יצחק חופר את בארות אביו ונותן את אותם שמות שנתן אברהם. כשפלשתים סותמים אותן הוא לא מתווכח אלא עובר למקום אחר וחופר אחרות עד שהם מניחים לו, הוא לא נכנס לויכוחים עם גזלניו של אבימלך, זה לא מעניין אותו. הוא אומר את האמת שלו, האמת האלוקית, אבל לא מתכוון ללכת לשכנע, מי שרוצה לבוא- ברוך הבא. יצחק זורע בשנה ההיא, שנת הרעב, ומצא מאה שערים- בבחינת "מאמין בחי העולמים וזורע". זוהי גבורה עצומה, אמונה תמימה למרות המציאות העכורה.

אנו רגילים לומר תמיד שכולם מסדרים את יצחק, אולם האמת היא שאף אחד לא מסדר אותו, הוא יודע בדיוק מול מי ומה הוא מתמודד. כשהוא יורד לגרר הוא יודע שפלשתים ירצו להורגו, ולכן לא מסתתר מאחורי תירוצים אלא פשוט משקר להם, בכל מקרה האמת לא מעניינת אותם. יצחק יודע בדיוק מדוע אבימלך חוזר אליו לאחר שסולק מגרר- הוא ריווחי בשבילם. בזמן כזה, זמן שהם צריכים אותו הוא יכול להוכיח את אבימלך ולומר "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי". כאן

כך גם בימינו, קל יותר לקום בזמן בפעם הראשונה מאשר להתמיד בכך, וכן לגבי תלמוד תורה. גם בגאולת ארצנו הקדושה פעמים שאנחנו נדרשים למהפכות ופעמים שאנחנו נדרשים להחזיק מה שהקב"ה נתן לנו בינתיים

אבימלך לא יכול להסתתר מאחורי שקרים, כמו שעשה לאברהם, ומודה על האמת "ראו ראינו כי היה ה' עמך". יצחק חיפש את הרגע הנכון וכשזה הגיע הוא הוכיח אותם. אם יצחק היה מתלונן- לא הייתה נחשפת המדיניות המגמתית של אבימלך נגד יצחק, כפי שאומר האלשיך הקדוש: "ובוש אבימלך מלומר ליצחק שילך משם על ידי עצמו, והניח לעצמו לסתום את הבארות, אולי ילך מאיתם. אבל יצחק כל עוד לא עשה לו המלך רעה (במישרין)- שתק.."

מובן מאליו שמדיניות זו לא עברה מן העולם, אלא רק התפתחה והשתכללה עם השנים, ודי לחכימא ברמיזא.

גם כשיעקב לוקח, כביכול במרמה, את הברכות המגיעות לו, יצחק יודע מההתחלה שזה יעקב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". יצחק יודע שיעקב יתחפש אך לא נמנע מלברך אותו ולכן ברור שיצחק מסכים שהברכות שייכות ליעקב. (וכן ברש"י, חזקוני ורד"ק).

יש אנשים, כמו אברהם, שדרכם לעשות מהפיכות. יצחק הוא הדמות השנייה, זה שעושה שוב ושוב את אותם הדברים, בשקט ובהתמדה. לפעמים להתמיד בדבר ולהחזיק בו לאורך ימים ושנים קשה יותר מלעשות את המהפכה עצמה.

כך גם בימינו, קל יותר לקום בזמן בפעם הראשונה מאשר להתמיד בכך, וכן לגבי תלמוד תורה. גם בגאולת ארצנו הקדושה פעמים שאנחנו נדרשים למהפכות ופעמים שאנחנו נדרשים להחזיק מה שהקב"ה נתן לנו בינתיים, גם נגד מרצחים מבחוץ וגם נגד חלושי אמונה ואובדי דרך מתוכנו.