בשעות הבוקר (יום שני) הגיחו כוחות משטרה ויס"ם לגבעת דותן מערב, הממוקמת בצפון השומרון. תוך שעה קלה, הפך מיזם חקלאי חינוכי לגל מתכות משוברות.
נקודת ההתיישבות 'דותן מערב' הוקמה לפני כעשר שנים, וממוקמת על אדמות המדינה הכלולים בשטחי המתאר של היישוב מבוא דותן.
לפני כשנה וחצי הקמנו פרויקט חקלאי חינוכי. פרויקט זה מתעסק עם נוער ובוגרים, המגיעים אלינו כאלטרנטיבה למסגרת, או בצו בית משפט. החווה עוסקת בחיבור וחינוך, דרך חקלאות ועבודה עברית. יציאה למרעה, טיפול בכבשים ובסוסים, אחזקת דיר, והחייאת האדמה, הם משגרת היומיום בחווה.
לפני כשנה וחצי הקמנו פרויקט חקלאי חינוכי. פרויקט זה מתעסק עם נוער ובוגרים, המגיעים אלינו כאלטרנטיבה למסגרת, או בצו בית משפט. החווה עוסקת בחיבור וחינוך, דרך חקלאות ועבודה עברית
את שגרת העשייה גדעה שיירת רכבי משטרה ויס"ם שהגיחו בשעות בבוקר לגבעה, וברגע הפרו את השקט השורר במקום. הם חסמו את המעברים והיציאות מהגבעה, סגרו את הדרכים המובילות אליה, וסגרו על הרכבים הפרטיים שלנו.
מייד החלו נשפכים מתוך רכבי השיירה, בזה אחר זה, שוטרים, אנשי מנהל אזרחי וכוחות מבצעים. הללו הודיעו לנו שיש עוד כוחות רבים בדרך.
בעקבותיהם הופיעו כוחות ההרס. דחפורי ענק החלו מתנהלים אל עבר המתחם החקלאי.
זה כבר לא יהודי שמגרש יהודי. העלות כנראה גבוהה מידי. יותר זול להביא כוח עבודה מהשטחים. אז היום, מי שמבצע פינויים, והחרבת מאחזים, הם ערבים. את הפינוי שלנו קיבל קבלן ערבי מאום אל-פחם, עם צוות פועליו. למרות שייכותם הלאומית הברורה, והשקפת עולמם התואמת, מצאו לנכון מחליטי ההחלטות, שהמבצעים המתאימים ביותר לעבודה זו הם מחמוד וחבריו. הם שנלקחו מתוך המציאות המטורפת של ישראל 2009, כאילו הם לא באמת שייכים לה, נבחרו להיות הזרוע המבצעת של המנהל האזרחי. עד כמה אפשר להיות אטומים?!
עומדים כלא מאמינים. כל אחד מאיתנו מוקף בטבעת יס"ם שחורה ואטומה. טבעת יהודית משתקת, שמטרתה לאפשר לכוחות המשחיתים לפעול ללא הפרעות מיותרות. בתוך כל ההמולה בתוך כל הכאב, והדמעות המאיימות להתפרץ, עומד שם טרקטוריסט ערבי, ומביט לי ישר בעיניים. מביט, ולא מרפה. מחכה שאני אשפיל את מבטי ראשונה. אני עומדת מאחורי חומת היס"ם ומביטה בו עולה על הדחפור, מניע, וממתין לתורו במחול ההרס.
עמדנו המומים כאשר צעקות בערבית התעופפו לכל עבר. אחד חותך את שערי הדיר, ושלושה מחבריו רצים פנימה, ובקריאות בערבית, החלו מגרשים את הכבשים מתוך הדיר. העדר נהר החוצה והתפזר לכל עבר.
עמדתי מתבוננת, וכל שהצלחתי לראות מבעד לכל ההמולה המתחולל סביבי, זה שתי כבשים העומדות על מקומן. ניצבות, בעקשנות מתמיהה, חרף כל הדחיפות, הצעקות וההמולה מסביבן, ולועסות בנחישות את החציר של ארוחת הבוקר. כולם כבר נסו לכל עבר, והן,
תוך כדי ההרס חולפים מול העיניים, כל הימים והתקופות של ההקמה, כל בורג, כל עמוד. אני נזכרת איך בחנוכה של השנה שעברה, בתוך הגשם והבוץ...כמו מתעקשות להיאחז בשגרת יומן.
דחפור מכל צד, ומבנה פאר, בשווי של עשרות אלפי שקלים, הופך לערמת מתכות מעוכה. תוך כדי ההרס חולפים מול העיניים, כל הימים והתקופות של ההקמה, כל בורג, כל עמוד. אני נזכרת איך בחנוכה של השנה שעברה, בתוך הגשם והבוץ, גם שכבר ירד הלילה, עמלנו ובנינו. תחושת חוסר אונים מטביעה אותי. דמעות מאיימות לפרוץ. מהעבר השני דוד צועק אל כולנו עם עיניים אדומות, "זה רק חומר! זה לא שובר אותנו!".
לאחר רדיפות ומאמצים, הצלחנו לקבץ חזרה את העדר. הן, כמו בכל יום, החלו נוהרות חזרה אל הדיר, למקום המוכר והבטוח שלהן. הן חיפשו פתח כניסה, ומשלא מצאו, החלו מתפזרות שוב לכל עבר.
זהו. מלאכתם נעשתה. הדחפורים והניידות מסתלקים מהשטח. אנחנו נותרים לבדנו, בוהים בגל ההריסות. תחושות ההלם והתסכול מציפות אותנו, אך בו בעת מתחילות גם להתמוסס. המבט מתחיל להתיישר קדימה. "אנחנו נבנה גדול יותר וחזק יותר" אומר דוד.
תוך שעה קלה, דחפורים, שוב, עושים דרכם אל הגבעה. הפעם הם באים לבנות. אנשים טובים מתחילים לזרום אל הגבעה, משנסים מותניים, מפשילים שרוולים, ושוב, אל תוך הלילה, בונים ומקימים מחדש.