בימים אלה מתקיים כביכול דיון ציבורי בעניין המחיר שיש לשלם תמורת שחרורו של גלעד שליט. המילה "כביכול" באה לציין שאין למעשה דיון ציבורי. במקום לאפשר דיון של ממש, ישראל הכאובה שוב נתקלת בשורת המקהלה ה(כמעט) אחידה של מגישים ומגישות, מראיינים ומראיינות, המפעילים לחץ לא-מתון על הממשלה, כדי שזו תיכנע ותשלם כל מחיר, (כמעט) בלי לדון במשמעותו הכבדה של אותו מחיר. התקשורת חסומה כמעט בפני מי שאינו הולך בתלם שלה אלא מביע הרהורי כפירה לגבי אותו מחיר.
תקשורת חוקרת והוגנת היתה עוסקת במשמעויות הכניעה המתקרבת, בעשרות או במאות הקורבנות העתידיים שייפלו מידיהם של אותם רוצחים וחבריהם, שיקבלו חופש פעולה ורוח גבית דווקא מן המדינה שהיתה ידועה בעבר כמובילת המאבק העולמי נגד הטרור. יותר מאשר מדובר ברגשותיהם של בני משפחותיהם של קורבנות הטרור שהיה, צריך להיות מדובר בקורבנות העתידיים, אלה ששמותיהם ומקומות ותאריכי הירצחם עדיין אינם ידועים.
תקשורת חוקרת והוגנת היתה מאפשרת גם לשוללי העיסקה המפוקפקת להתראיין ולהסביר את שיקוליהם, בלי שהראיון ייקטע על-ידי אנשיה, שדעתם העדרית נשמעת (כמעט) מכל מיקרופון או מסך. היא היתה נותנת במה לנפגעיה העתידיים של הכניעה, במקום למחבלים מארגוני הטרור השונים, כולל רשות הטרור הפלשתינאית, המדברים שוב ושוב באמצעי השידור "הממלכתיים" של 
תקשורת חוקרת והוגנת היתה עוסקת במשמעויות הכניעה המתקרבת, בעשרות או במאות הקורבנות העתידיים שייפלו מידיהם של אותם רוצחים וחבריהם, שיקבלו חופש פעולה ורוח גבית דווקא מן המדינה שהיתה ידועה בעבר כמובילת המאבק העולמי נגד הטרור
ישראל ומגבירים את הלחץ להיכנע.
תקשורת חוקרת והוגנת היתה מתקוממת נגד החיים הפוליטיים והתקשורתיים המסועפים והמגוונים שמנהל הרוצח המתועב מרוואן ברגותי ב"כלא" הישראלי בעל חמשת הכוכבים. היא היתה מתייחסת לביזיון בתי המשפט הישראליים, אשר דנו את הרוצחים המתועבים, ובראשם ברגותי, למאסרי עולם רבים, ולא היתה מתנהגת כאילו אינם רוצחים שפוטים אלא רק קלפי מיקוח. היכן "בני האור" המדברים גבוהה גבוהה על שלטון החוק, אולם נאלמים דום לנוכח העיסקה המאיימת הן על משמעותם של פסקי הדין של מערכת המשפט הישראלית והן על חייהם של עשרות או מאות קורבנות עתידיים?
תקשורת חוקרת והוגנת היתה עוסקת לא רק בהשלכות של אי-תשלום מחיר הכניעה על נכונותם של חיילי צה"ל לסכן את חייהם בעתיד שמא ייפלו בשבי, אלא גם בפגיעה במוטיווציה של חיילי צה"ל שסיכנו ויסכנו את חייהם כדי לצוד רוצחים אשר יבלו זמן לא רב מדי ב"כלא" הישראלי, ילמדו ויתראיינו, ולבסוף ישתחררו בעקבות החטיפה הבאה עלינו לרעה.
תקשורת שאיננה צבועה היתה לפחות שותקת אם וכאשר תתבצע העיסקה המקוממת והמסוכנת, ולא דנה ברותחין את ראש הממשלה שייכנע שוב ללחציה ולגחמותיה, בבחינת מי שגם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מן העיר. אין לקנא בראש הממשלה, אבל אחריותו מחייבת אותו לשקול לא רק את גורלו הכואב של גלעד שליט, אלא גם את ההשלכות החמורות של כניעה.
תקשורת בעלת רגישות אנושית היתה מניחה לגלעד שליט ולמשפחתו לחזור לפרטיות ולאלמוניות בלי להפר את שמחת השחרור, אם וכאשר, על-ידי חדירה גסה לתחומם.
תקשורת צנועה יותר לא היתה מתיימרת לחשוב שהיא מייצגת את דעת הציבור, והיתה מבינה שהגיגיה רחוקים במקרים רבים הן מהגיונו והן מרחשי לבו של ציבור גדול ביותר, ואולי אפילו רוב הציבור.
תקשורת אחראית יותר היתה עוסקת גם בדיון על אמצעים אחרים – מלבד כניעה בכל מחיר – שלא נוסו ולא הופעלו מול האויב, וכל עוד אלה לא ננקטו לא נוכל לומר למשפחת שליט שנעשה הכל כדי לשחרר את גלעד ולא נוכל לומר לקורבנות העתידיים שנעשה הכל כדי לשמור על חייהם.
האוסלואידים כינו בעבר את קורבנות מלחמת אוסלו, כאלף וחמש מאות יהודים ועוד אלפי ערבים, בכינוי המצמרר "קורבנות השלום". על אותו משקל ניתן להגדיר כבר היום את הקורבנות העתידיים של העיסקה שהתקשורת לוחצת לבצעה בכינוי שאיננו פחות מצמרר: קורבנות התקשורת.