האיגרת שהביא שגריר ארה"ב בישראל לראש הממשלה היתה חד-משמעית: אולטימטום אמריקני נוקשה נגד מדיניות ישראל בירושלים. הסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ האמריקני, מזהיר את ישראל מפני "מעשים פזיזים בשאלת ירושלים העלולים ללבות את האש".
זה לא קרה השבוע – אלא השבוע לפני 60 שנה, בכ"ב בכסלו תש"י, 13.12.1949. באותו יום הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון 
כעבור 4 ימים הודיע בכנסת שהחלטת האו"ם בעניין ירושלים אינה ניתנת לביצוע, וקבע סופית את ירושלים כבירת ישראל
מעל במת הכנסת, כי ירושלים תחזור להיות בירת ישראל, הכנסת תחזור לירושלים וכן יעברו אליה משרדי הממשלה. הכנסת – אז עדיין בת"א – אישרה את הודעתו פה אחד.
היתה זו תגובה להחלטת עצרת האו"ם 4 ימים לפני-כן, שהתקבלה ברוב של 38 מדינות נגד 14 (7 נמנעו), כי יש לקיים את החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 לפיה יהיו ירושלים וסביבתה תחת משטר בינלאומי. הביוגרף של בן גוריון, מיכאל בר-זוהר, כותב כי טרם ההצבעה שלחה משלחת ישראל באו"ם מברק פסימי לבן-גוריון. בן-גוריון ישב בחדרו ועיין בספר תנ"ך כשמזכירו הביא לו את המברק עם האזהרה כי "הצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי לקבל רק קול אחד בלבד – הקול של משלחת ישראל". בן גוריון העיף מבט בספר התנ"ך הפתוח שליד והפליט: "כן, אבל זה הקול המכריע!"
כעבור 4 ימים הודיע בכנסת שהחלטת האו"ם בעניין ירושלים אינה ניתנת לביצוע, וקבע סופית את ירושלים כבירת ישראל. (קודם לכן, בישיבת הממשלה, התנגדו להצעה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל רק שני שרים: שר האוצר אליעזר קפלן ממפא"י, וחיים משה שפירא, אז מהפועל-המזרחי ולימים מנהיג המפד"ל).
בן-גוריון היה מסוג המנהיגים שלא רק דיברו אלא גם עשו. ימים ספורים לאחר החלטת הכנסת החלו משאיות עמוסות רהיטים, מסמכים וציוד משרדי, להעביר את משרדי הממשלה השונים לבירה, למעט משרד-הביטחון שנשאר בת"א מסיבות ביטחוניות: כדי לא להיות קרוב לגבול.
העולם כצפוי הגיב בזעם רב. צרפת הזדרזה להגיש למועצת הנאמנות של האו"ם הצעת החלטה המגנה את ישראל. הוותיקן נסער. מדינות קתוליות השמיעו מחאות חריפות וארה"ב שלחה את איגרת האזהרה שלה – ובכך הכל נגמר. בפועל לא קרה שום דבר. "ידעתי שלא יקרה לנו שום דבר רע" – יספר בן-גוריון על הרגע הזה כעבור שנים (כמסופר בספרו של בר-זוהר). "הייתי בטוח שאלה (אזהרות האו"ם) הם רק דיבורים, ואין לזה שום ערך".