יש דרגה קשה יותר מצאן שמובל לטבח. זו של הארי ההולך לשם מרצונו ומידיעתו. כבש, יצור חלש וחסר אלטרנטיבות כמעט, יכול רק לבכות ולעורר רחמים. וגם אותו מרמים עד לרגע שהחרב הונפה וחתכה. ואילו מלך החיות נמצא בעמדת כוח. התנגדות שלו יכולה לשים לאל כל ניסיון להביאו לבור השחיטה. אלא אם הוא בוחר, מרצונו, אם משום תמימות או עיוורון, לעלות על נתיב ההריגה של עצמו.

אמרת חז"ל, הקובעת את מעמד החכם במי שרואה את הנולד, מתפרשת באמת הפשוטה שהנולד כבר כאן. הוא כבר בא לעולם.

מאורי בן ארי, אז היינץ בנר, (זה שהיה לימים לתת אלוף ופיקד במלחמת השחרור על קרבות לשחרור ירושלים), דרשו בילדותו בגרמניה: לך לפלשתינה. היום צאצאיו נדרשים "לצאת מפלשתינה"

והחכם מצליח גם להבחין בו. בניגוד לרוב בני האדם, בעלי האשליה העצמית הנעימה והמסוכנת. אבל עצם הידיעה אין בה תועלת אם אינה מניעה לפעילות של ממש.



עשרה בטבת, המתקרב מיד לאחר חג הגבורה היהודי, אינו רק יום של בכייה. הקשר בין שרשרת הצומות מציינות החורבן לבין "יום הקדיש הכללי" שנספח אליו, מוביל אותנו לתובנה חד משמעית. תחילת המצור, כשלוש שנים טרם שריפת הבית, היא בבחינת הנולד שכבר כאן. אך המצור על ירושלים לא הדליק נורות אזהרה שהפכו לאורן המכלה של הלהבות הבוערות. כך גם עלייתו של הקנצלר הגרמני הרצחני התקבלה בשוויון נפש ואפילו בלגלוג, שלאחר מספר שנים קרמו פנים של השואה הנוראה. האומנם לא למדנו? האם שוב נחמיץ את ראיית הנולד?

איך איננו מבחינים בחזרה ההיסטורית על "לא תפחידונו" שנצרחה כלפי הרב קוק, ואל ז'בוטינסקי ואחרים שזעקו בחוצות?

"לא עוד" בכמה שפות, נחקק על הסלע הסמוך למה שהיו משרפות טרבלינקה. הבטחה אוניברסאלית ואיתנה של דור שחווה עולם מתמוטט ונחרב. והנה ההבטחה מתמוססת לנגד עינינו במדינה נהנתנית שמאבדת את עצמה לדעת. בחברה השומרת את חרבה שלה בנדן עד שתחוש ממש את חרב האויב חותכת בבשרה. מדינה שכל העולם מחא לה כפיים במלחמת ימים ששה, תמרנה את עצמה למעמד של השנוא בעולם. הצדיקה הפכה לרשעה. מדינה שכל האומות מקיימות בה את העיוות של "צדק צדק תרדוף".

והרי אפילו עתה אנו רואים את העולם ההפוך. מאורי בן ארי, אז היינץ בנר, (זה שהיה לימים לתת אלוף ופיקד במלחמת השחרור על קרבות לשחרור ירושלים), דרשו בילדותו בגרמניה: לך לפלשתינה. היום צאצאיו נדרשים "לצאת מפלשתינה". ירושלים, שהאו"ם הציבה כ"בינלאומית", מקבלת פתאום שני "בעלי בית" בפי אותן מדינות. (ואגב, ידידתנו הגדולה, ארה"ב, דרשה לבטל את הכרזתה כבירת ישראל, בצד הייעוץ לבטל את הכרזת המדינה עצמה). וגם היום, אצלנו, אפילו השמאל דורש לשמור את גושי ההתיישבות בידי מדינת ישראל. אותם ישובים שהוא התנגד מלכתחילה לכל בית יהודי שקם בו. הפוך על הפוך.

השחצנות של מפקדים ישראליים, שהכריזו כי לו היו צה"ל ומדינת ישראל קיימים בימי השחור של השואה היא הייתה נמנעת, רועדים

עכשיו זה כאן. בבית שלנו. מלחמת בני אור בבני החושך מתנהלת בתוככי ירושלים, ברחובות תל אביב, במרחבי הנגב, בהרי שומרון ומישורי הגולן, בשדות יזרעאל ובכתף בנימין

מכל ניד עפעף של הנציב העליון בוושינגטון. אפילו הכנסת, המסמלת את הריבונות הישראלית, מקבלת תכתיב משם לגבי נבחרי ציבור שמותרים לשאת בה דברים – כאן. נחישותו וגדולתו של בן גוריון ("או"ם שמום") מתנשאים כענק אל מול "הגמדים" שכל כולם נכנסים לנעל אחת שלו. והם עוד גוררים את כולנו לתהום.

נתעלם מהדמוקרטיה שנרמסה, לא נקונן על מגיניה המוצהרים שנעלמו, על כל העמותות של זכויות האדם, איכות השלטון, אומ"ץ ושאר גופי השמאל. גם לא לליכוד שבגד באנשיו, במצביעיו, בעברו ובמצעו. גם לא לבית המשפט העליון שממילא מגן על הרמאים והשקרנים דווקא. הפעם, כל אזרח, כל מי שחרד לעתיד ילדיו, צריך לקום ולומר את דברו. באזני חבריו ובהפגנות רחוב ובעיקר לעצמו.

אנו מעריצים את האופוזיציה האזרחית הלוחמת בטהרן, התפעלנו מהסטודנט הסיני הצנום בכיכר טיאנאמאן, והמהפכה הכתומה באוקראינה שבתה את לבנו. עכשיו זה כאן. בבית שלנו. מלחמת בני אור בבני החושך מתנהלת בתוככי ירושלים, ברחובות תל אביב, במרחבי הנגב, בהרי שומרון ומישורי הגולן, בשדות יזרעאל ובכתף בנימין.

הנולד כבר כאן ובידינו למנוע את האסון המתבשל. והעיתוי של חג המכבים אינו מקרי.

בקרב הזה אנו חייבים לנצח. פשוט- כי אין ברירה אחרת.