לפני ימים אחדים צוין שוב יום כ"ט בנובמבר, יום החלטתה של עצרת האו"ם ב-1947 על חלוקת חלקה המערבי של ארץ ישראל ל-2 מדינות, יהודית וערבית (לא פלשתינאית). החלטה זו התקבלה בשמחה ביישוב היהודי, מכיוון שהתרחשה זמן קצר בלבד אחרי תום השואה הנאצית באירופה וכאשר מעפילים, פליטי השואה, התדפקו על שערי הארץ וגורשו ממנה באכזריות על-ידי הכובש הבריטי.
במקביל נדחתה ההחלטה על הסף על-ידי הצד הערבי, הן ערביי ארץ ישראל שפתחו מייד במלחמה (אינתיפאדה בלשון ימינו) בכל רחבי הארץ והן מדינות ערב השכנות שפלשו למדינה שקמה כעבור כמחצית השנה, כשמטרתן להשאיר את ארץ ישראל כולה בידי הצד הערבי.
הצלחתם של הכובשים הערביים היתה מוגבלת: המצרים כבשו את חבל עזה, ועקב צורתו המוארכת של האזור ניתן לו הכינוי "רצועה"; הירדנים כבשו את יהודה ושומרון, ומנקודת הראות של בירתם רבת-עמון הוגדרו חבלי ארץ אלה כ"גדה המערבית". הכובשים המצרים מעולם לא סיפחו לארצם את הרצועה; הכובשים הירדנים אמנם סיפחו, אבל המהלך הוכר על-ידי בריטניה ופקיסטן בלבד. מלחמת ששת הימים סילקה כובשים אלה מארץ ישראל המערבית.
ניתן להבין את השמחה ב-1947, שנתיים אחרי השואה, לרגל החלטה בינלאומית על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שתקלוט את פליטי השואה. הרבה יותר קשה להבין מדוע דווקא ישראל עדיין מקדשת את החלוקה, למרות שהערבים דחו אותה אז ומאז. הדחייה הערבית והניסיון המצטבר מאז צריכים להסיר את רעיון החלוקה מעל הפרק ולהוביל למחשבה על כיוונים אחרים.
בכל משא ומתן, בכל תחום, הצעה הנדחית על-ידי הצד השני מפסיקה להיות בסיס להתייחסות. מרגע שהרעיון נפסל על-ידי הצד הערבי אין הוא בעל תוקף מחייב לגבי הצד היהודי, מה גם שכל נגזרותיו כשלו. לפיכך קשה להבין מדוע דווקא בישראל תוכנית החלוקה ממשיכה להיות הבסיס לכל מחשבה על פתרון.
כל תוכניות החלוקה, החל משנות השלושים של המאה הקודמת – נכשלו. רובן נכשלו תוך כדי שפיכות דמים קשה משני הצדדים. כל הכישלונות הוכיחו שהחלוקה איננה הפתרון,
כל תוכניות החלוקה, החל משנות השלושים של המאה הקודמת – נכשלו. רובן נכשלו תוך כדי שפיכות דמים קשה משני הצדדים. כל הכישלונות הוכיחו שהחלוקה איננה הפתרון, אם בכלל יש כזה. המשך הניסיונות בכיוון זה משמעותו שפיכות דמים נוספת. דומה הדבר למהמר כפייתי הממשיך במעשיו ללא בחינה ומחשבה נוספות.
ארץ ישראל השלמה כבר חולקה על-ידי צ'רצ'יל בשנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קרע את עבר הירדן מתחומי הבית הלאומי. חלוקה זו הוכרה על-ידי ישראל בעת חתימת חוזה השלום עם ירדן. ארץ ישראל המערבית היא יחידה גיאופוליטית אחת וחלוקתה איננה אפשרית, מי שרוצה באמת בשלום, ולא בטרנספר של אוכלוסייה זו או אחרת, חייב לשנות כיוון, ולא לחזור על הכיוון שנוסה ונכשל, חלוקת הארץ. "פתרון" שתי המדינות הוא שקר ואחיזת עיניים.
הפתרון שטרם נוסה הוא פתרון אזורי, שאינו כולל גירוש או הקפאה של החיים הנורמליים של אדם כלשהו (אפילו אם הוא יהודי), אלא הפרדה בין גיאוגרפיה, דמוגרפיה ודמוקרטיה: אזרחות והצבעה של ערביי ארץ ישראל המערבית לבתי הנבחרים של המדינות השכנות – בעיקר ירדן, המדינה הפלשתינאית שכבר קיימת – וניהול עצמי של ענייניהם המוניציפאליים.
המימון הבינלאומי חייב לזרום לגדה המזרחית ולא המערבית. ההצעה אינה פשוטה, והתגובות – מה אם הם לא יסכימו? – צפויות, אבל הגיעה העת (מזמן) לשאול גם: מה אם היהודים לא יסכימו? "פתרון" שתי המדינות, שמשמעותו ידועה מניסיון העבר, פירושו מלחמה נוספת. המסקנה לפיכך: די לחלוקה!