"וידבר ה' אל משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור: הנני נותן לו בריתי, שלום".

הרה"ק הבית ישראל מגור היה אומר בחריפותו: לפלא הוא הדבר שלאחר שקוראים בתורה בשבת פרשת בלק על מעשה קנאותו של פנחס, מסיימים בזה את קריאת פרשת אותו שבוע. ואילו את סיפור הבטחת שכרו קוראים רק לשבת הבאה, בפרשת פנחס. וכי לא היה מן הראוי להוסיף את פרשת השכר לקריאת השבוע הקודם, ורק אחר כך להפסיק?

אלא לימוד גדול רצתה התורה ללמדנו! כשאדם עושה מעשה קנאות ומקנא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, אין למהר ולתת את שכרו, יש לבדוק תחילה מה הן סיבת קנאותו... מה הם המניעים שעומדים מאחורי מעשה, לאלו מטרות הם נועדו... שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק לאחר כך אפשר להכריז כי היתה זו קנאות לשם שמים ומגיע עליה שכר ברית שלום.

ואכן, לאחר שעשה פנחס את שעשה, התחילו השבטים לבזות אותו והיו אומרים: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? טענו השבטים כי אין זאת אלא ששולטת בו בפנחס קליפת כעס, כעסן, איש מדון מקולל זה, ודאי שמעשיו נבעו מתוך נימת שנאה אישית שהתגנבה לליבו.

קנאות של תורה גם היא כלולה ב"כל נתיבותיה שלום" ומובילה בסופו של דבר לשלום, אך היא נראית אחרת ונשמעת אחרת מתמונת הראי השוטמת שלה

לכן בא הכתוב וייחסו: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן"- אהרון הכהן הלא מידתו היא מידת החסד ואהבת הבריות: אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כך גם פנחס לא עשה זאת משנאה וכעס כי אם להיפך מאהבה העולה על גדותיה לעם ישראל. כי יש קנאות הבאה מתוך שנאה ויש הבאה מתוך אהבה.

קנאות של תורה גם היא כלולה ב"כל נתיבותיה שלום" ומובילה בסופו של דבר לשלום, אך היא נראית אחרת ונשמעת אחרת מתמונת הראי השוטמת שלה. היא נוטפת כאב ודמעות ולא זעם ועוינות, בתוכה גנוזה אהבה שאי אפשר לזייף אותה או לחקות אותה. מי שאוהב את ישראל ינקוט בה, ירבה שלום וחיבה בעולם ומעשה הקנאות יתרחש באופנים חד פעמיים כהתחוללויות של רגש עז, לא כ'שיטה'.

אך מי שיודע רק קנאות עוינת ושוטמת, מקללת ומקוללת רק ירבה משטמה בעולם, שנאה כנגד שנאה. ניכור כנגד ניכור. איש לא יבין את דבריו והמגיפה כמובן לא תיעצר בגינה.

היה זה בסעודת צפרא דשבתא בפרשת עקב תש"ה. ה"אמרי אמת" שאל לפתע בתמיהה: אומרים בברכות ההפטרה 'אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת'. "וכי ישנם נביאים לא טובים? תמה הרבי. כלל נקוט היה בידי ר' שמאי גינזבורג לא לענות על שאלותיו של הרבי, כי ברוב הפעמים הרבי היה עונה בעצמו על שאלותיו.

אולם אחרי שחזר הרבי פעמים אחדות על שאלתו זו, הבין ר' שמאי, שהרבי מעוניין לשמוע תשובה ממנו. ביקש ר' שמאי רשות להשיב והרבי נענע לו בראשו.

אמר ר' שמאי: יכול להיות שנביאים טובים נאמר על נביאים שהתנבאו בנבואות שהן לטובה, שכן המשך הברכה: ורצה בדבריהם הנאמרים באמת וכי נביא דבריו אינם אמת?! אלא, מובטח לנו שכל הנבואות שנתנבאו הנביאים לטובה אכן מתקיימות, כי אמת חומתו של הקב"ה (שבת נ"ה, ע"א) ולפיכך מדובר בנביאים 'טובים'- של נבואות טובות.

כפי שהרמב"ם פוסק בהלכות יסודי תורה (פרק י' הלכה ד'): דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון: שיאמר פלוני ימות או בשנה פלונית יהיה רעב... אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו ואין אומרים: הנה דיבר ולא בא. נביא אשר ניבא על הפורענות, אך לא התקיימו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו. אין לראות בכך 'שקר', אלא בוודאי חסדי השם ביטלו את הגזירה כי הקב"ה ארך אפיים ורב חסד, ובוודאי ניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה, או שתלה להם (את הפורענות ועיכב את זמנה) כחזקיה. וממשיך שם הרמב"ם: "אבל אם הבטיח הנביא על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר! שכל דבר טובה שיגזול הקל, אפילו על תנאי אינו חוזר! הא למדת, שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא", עכ"ל הרמב"ם.

"כלומר, הברכה בהפטרה נסבה על נביאים טובים אשר הם אלו שזכו ומנבאים לנו נבואות טובות, שהרי כפי המשך הברכה: דבריהם נאמרים 'באמת', אלו נבואות טובות המתקיימות בכל תנאי". והאדמו"ר זצ"ל נענה לו במאור פנים: דוביסט גירעכט (אתה צודק).

ניתן להטעים דברים אלו על קנאותו של פנחס, שבאה מתוך השלום והאהבה, שזו הקנאות הטובה והאמיתית העוצרת מגיפה ולא חלילה מוסיפה לה.