הגמרא אומרת: "אמר רב אחא בר אדא אמר רב ואמרי לה אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד שנאמר ועלהו לא יבול" (ע"ז י"ט ע"ב, וכן סוכה כ"א ע"ב).
"שיחת חולין. של חכמים צריכה תלמוד כדי להתלמד לדבר בלשונם שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא:
ועלהו. הוי דבר קל שבאילן וכתיב לא יבול כלומר לא ילך לאיבוד" (רש"י).
זה כמה שנים חפץ היה ליבי להוציא ספר שיעסוק במעשיהם של צדיקים, אודות מורנו ורבנו הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א, וכן במה שסיפר על רבנים אחרים, בהנהגות ומידות טובות אשר ידבק בהם האדם, ומהם יקח חכם ויוסף לקח - אך במה שהלב חושק, הזמן עושק.
מורי ורבותי, לא איש דברים אנוכי, ומי אני ומה חיי, עפר ואפר רימה ותולעה, כי אכתוב איזה הספד על מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.
זיכני מסובב כל הסיבות, להסתופף בביתו של מורנו ורבנו זצוק"ל, להתאבק בעפר רגליו, לשתות בצמא את דבריו ולהדפיס את שיעורו השבועי 'קול צופיך', מזה כמה שנים. ומה שאכתוב לפניכם הוא כמסיח לפי תומו, ממה שראו עיני, וממה ששמעו אזני, להגדיל תורה ולהאדירה, להראות מהו כוחה של תורה, מי היה מורנו ורבנו, לדעת ולהודיע כי זכינו בדור הזה לנשמה זכה, טהורה וקדושה.
בהמשך ללקט הסיפורים האישיים שהבאתי בפניכם בשבוע שעבר, הבאתי לפניכם עוד כמה סיפורים אישיים, וכן מהנהגותיו והליכותיו. כמו כן הוספתי עוד כמה סיפורים כפי ששמעתי מהרב זיע"א בשיעורי 'קול צופיך', והם מובאים בדיוק כפי שסיפר אותם הרב, בגוף ראשון.
החלל כעת הוא עצום, ואי אפשר אפילו לתאר במילים את אשר על הלב ועל זה כבר אמרו 'במופלא ממך אל תדרוש' (חגיגה דף יג ע"א), ואין לנו אלא להדבק בתורתו, ובמידותיו ויהיה זה לזיכרון ולעילוי נשמתו.
* * *
"אדם כי ימות באוהל"
מידי יום שני נהג הרב זצוק"ל להעביר שיעור קבוע בבית הכנסת 'היכל – יעקב' בשכונת קריית משה בירושלים. מבנה השיעור היה בתחילתו, בפרשת השבוע, והמשכו בהלכות, וכמנהגו של הרב, היו דבריו מתובלים במעשיהם של צדיקים.
הרב בשיעורו, היה כמעיין המתגבר, מוסיף והולך מעניין לעניין, עוד הלכה ועוד פירוש של פסוק ועוד סיפור, וכל השומעים היו שותים בצמא את דבריו כיום נתינתם מסיני.
מידי שבוע, לאחר השיעור, הייתי מגיע לביתו של הרב ומביא לו את השיעור 'קול צופיך' מודפס. הרב היה עובר על השיעור וכותב הגהות והוספות.
כשהייתי מגיע לביתו של הרב להביא לו את השיעור מודפס, או לקבלו בחזרה לאחר הגהתו, בכדי לתקנו, ונכנסתי לחדר הלימוד שלו - התמונה שתמיד עמדה מול עיני, היא:
הרב רכון על ספר ושקוע בלימודו.
מנהגי היה לעמוד בפתח החדר, עד שהרב יאמר לי לשבת. מעולם לא העזתי להפריע לו בלימודו.
קוראים יקרים, בואו וראו מהי שקידה, מהו קיום הפסוק (במדבר יט, יד) "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" - באוהלה של תורה, הלכה למעשה.
לא פעם אחת ולא פעמיים, הייתי עומד בכניסה לחדר מספר דקות לא מבוטל, ומביט ברב לומד – "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיה, לג, יז), ומאן מלכי - רבנן! והרב שקוע, ומעיין בסוגיה.
אתם בודאי שואלים: "מתי הייתי זוכה שהרב יראה שהגעתי"? התשובה היא: כשהרב היה הופך את הדף בספר שבו למד, בזוית עינו היה קולט שהגעתי והיה אומר לי "שב!".
כך היא עמלה של תורה!
אהבתו לתורה
תוך כדי שהרב היה עובר על השיעור, היה מבקש ממני להביא לו ספר כזה או אחר מהספרייה, לברר וללבן את ההלכה שנדפסה. כשהרב היה פותח את הספר, אם זו גמרא, או שולחן - ערוך, או ספרי פוסקים, היה מעיין בעמקות, והנה דף נהפך ועוד דף ועוד דף, עד שלאחר מספר דקות היה הרב פונה אלי כשואל: "אה.. רצינו לברר הלכה פלונית" ושוב היה מעיין מעט, ומיד כותב את ההלכה עם מקורה, וזה לקיים מה שנאמר "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט).
גאונותו וענוותנותו
עם כל גאונותו, ורום מעלתו, למורנו ורבנו זצוק"ל הייתה ענווה שאי אפשר לתארה, ועליו נאמרה הגמרא: "ענוותן ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" (סנהדרין דף פח ע"ב).
רבים מחבריי לכולל, שכנים, מכרים ועוד, היו שולחים דרכי שאלות לרב בנושאים שונים ומגוונים: שאלות הלכתיות, בקשות לברכה וישועה, בקשות לעצה טובה, ברכות לרפואה ועוד מיני רבות. בַּקָּשָׁתִי מהם הייתה, שישתדלו לנסח את השאלה בצורה הקצרה ביותר, וטעמי עימי, כדי שלא אטריח את הרב.
לאחר שהרב היה מסיים לעבור על השיעור, הייתי שואל כמבקש: "כבוד הרב, יש לי כמה שאלות שאנשים מבקשים תשובה, אם אפשר לשאול ואין זה טרחא?"
הרב מעולם לא סירב, מעולם לא רמז שהשעה מאוחרת, להיפך - תמיד היה מחייך ואומר לי "תשאל"!
מנהגי היה לשאול קודם את השאלות ההלכתיות. הייתי מקריא שאלה והרב עונה, ואני כותב. קוראים יקרים -
השאלות בהלכה היו סביב נושאים שונים בכל חלקי השולחן - ערוך, בהלכות שבת ובהלכות תפילה, בדיני טהרה ובדיני ממונות, וגם בענייני סוד וקבלה ועוד נושאים שאי אפשר למנותם כי רבים הם. והרב עונה על כולם אחת לאחת "כמאן דמנח בכיסיה", ללא צורך לעיין בשום ספר.
תורה זו באה לו מתוך עמל, מתוך יגיעה ומתוך שקידה.
והיום -
התקיימו בנו דברי הנביא "יתומים היינו ואין אב" (איכה ה, ג), אל מי נלך ומי יורה לנו הלכה, מי יתן לנו עצה, ומי יתן לנו ברכה - "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים" (שם א, טז).
"שחלק מחכמתו ליראיו"
"אני רגיל לספר" – כך אמר מורנו ורבנו זצוק"ל: "פעם הייתי בחוץ לארץ ביחד עם הרה"ג אברהם שפירא שליט"א (זצוק"ל) - הרב הראשי לישראל, ובמקום היה קהל רב, למעלה מאלף איש. הרב המקומי עמד ביחד עם כל הקהל ובירך בקול: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו". כשהזמינו את כבוד הרה"ג ר' אברהם שפירא שליט"א (זצוק"ל) לדבר, אמר שהוא מוחה על שראה שמברכים עם שם ומלכות, וכי הוא לא ענה "אמן" על ברכה זו!
כשהוזמנתי לעלות לדוכן, אמרתי שבדרך כלל אני לא נוהג לחלוק על הרב שפירא בפרהסיא, אבל במקרה זה אני חולק עליו, וכי אני עניתי "אמן ואמן". אמן - שפירושו "אמת" המכוון לרב שפירא, ואמן - שפירושו "כן יהי רצון" הוא עלי!".
"ישלח דברו וירפאם"
הגמרא אומרת: "דא"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר: 'וימנע מרשעים אורם'. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: 'וירא אלקים את האור כי טוב', ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: 'אמרו צדיק כי טוב'" (חגיגה יב ע"א)
כשהיה בא לפני הרב חולה, או כשהיו מביאים לפני הרב שֵם של חולֶה או חולָה לברכם, הרב היה מברך. אבל מי ששם לב, הרב ענה לכל אחד תשובה אחרת.
לעיתים הרב היה אומר את הפסוק "ישלח דברו וירפאם" (תהלים קז, כ). לעיתים היה אומר את מילות הפסוק: "ובריא אולם" (תהלים עג, ד, ועיין מסכת שבת לא ע"ב).
לעיתים היה אומר: "שיעשו לחולה כפרה ובעוף דווקא". ולעיתים היה מוסיף ואומר: "ומיד, עכשיו"!
לא פעם אחת ולא פעמיים, כשהייתי יושב אצלו, היתה נכנסת הרבנית שתחי' – "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד), ואומרת לו: "אבא! (כך היתה פונָה אליו) יש חולה מסוכן, שצריכים לעשות לו 'פדיון נפש' מיד".
הרב מיד היה נפנה מעיסוקיו באותו רגע, ומזדרז לקיים "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". הוא היה רושם על פתק קטן את שֵם החולה ושֵם אמו ומניח מולו על השולחן. לאחר מכן, היה לוקח דף גדול ומניחו לפניו, ומוציא מהמגירה שעל ידו 160 פרוטות קטנות, "וכך היה מונה": י"ז פרוטות ומכוון לשם "אהוה" שנכתב באחת הפינות של הדף, ומניחם במקומם הראוי. כ"א פרוטות ומכוון לשם "אהיה", ומניחם על הדף במקומם הראוי. כ"ו פרוטות ומכוון לשם "יהוה" ומניחם על הדף וכו' ועורך את הפדיון כפי שהובא בהחיד"א זיע"א.
ומי שיראה את סדר "פדיון נפש" להחיד"א כפי שהוא מפורט והובא בספרי התהלים שיצאו לאור עם פסקי הלכות מאת מורנו ורבנו (בעמוד 309) לא יבין כיצד הרב עשה זאת פחות מדקה, בכזו מהירות עם הכוונות המיוחדות של שמות הקודש – הפלא ופלא!
כל אותה העת, הרבנית הייתה עומדת ומסתכלת, או שהייתה חוזרת לחדר לאחר דקה או שתיים ומקפידה לשאול את הרב: "איך יצא"? והרב היה עונה לה: "בסדר" או "טוב מאוד".
לא אשכח את אחד המקרים שבו התקשרו אלי וביקשו ממני לעשות מאמץ וללכת במהירות לרב לבקש ברכה לחולה מסוכן שמצבו קשה מאוד. מיד הלכתי לבית הרב והנה הוא פתח לי את הדלת. מסרתי לו את הפתק ובו שֵם החולה לברכה ועמדתי לידו בתוך ביתו בכניסה. הרב נטל את הפתק, הסתכל ולא אמר כלום והניחו על השולחן - והדבר היה לפלא בעיני!
לאחר שיצאתי מביתו, התקשרתי מיד למי שמסר לי את הפתק בכדי לברר מה עלה בגורלו של אותו חולה, ומסרו לי של"ע נפטר.
תפילה של רבי חנניא בן דוסא
בנו של הרב, הרה"ג מעוז ומגדול הרב שמואל אליהו שליט"א – רבה של צפת ת"ו, כתב לפני כשבועיים בגליון 'קול צופיך' מספר 543, וז"ל:
"פעם שאלתי אותו (הכוונה למו"ר אביו מורנו ורבנו ועט"ר זצוק"ל וזיע"א) למה כשבאים אליו עם שמות לברכה על חולה הוא עונה כל פעם בצורה אחרת. פעם הוא אומר תעשו כפרה ולפעמים הוא אומר אין שום בעיה. הסתכל עלי בתמיהה ואמר לי: זו גמרא מפורשת. והזכיר לי את המשנה בברכות (דף לד ע"ב) שאומרת: "המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף".
מורי ורבותי, הרב היה צופה למרחוק! הרב היה בעל רוח הקודש! והכול מכוח התורה, מכוח הקדושה, מכוח הטהרה שהייתה בו – ועליו אפשר לומר את הפסוק שקראנו בפרשת השבוע (פנחס): "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כז, יח), וכתרגומו: "גְּבַר דִּי רוּחַ נְבוּאָה בֵהּ".
צדיק גוזר והקב"ה מקיים
בתחילת דרכי בהדפסת שיעורו של מורנו ורבנו זצוק"ל, הייתי עוד תלמיד רווק בישיבת הסדר, והורי שיחיו, גרו בקומה מעל ביתו של הרב. לאחר מכן התחתנתי וגרתי כמה בניינים מביתו של הרב במשך כחמש שנים, שלאחריהם עברתי לגור ב'בית אל'.
לפני קצת יותר משנתיים, כשגרתי כבר ביישוב 'בית אל', באחד מימי שני, אני יושב מול הרב בחדר הלימוד. אני מביט בשעון והשעה כבר אחת עשרה בלילה, והרב ממשיך לקרוא את השיעור, והנה השעה כבר רבע לשתים עשרה בלילה. אמרתי בליבי: אני הרי עכשיו בגן עדן התחתון, נהנה מזיו השכינה – מול עיני אני מדמיין את דברי דוד המלך ע"ה בתהלים (כז, ד) "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", אך קצת הטרידה אותי המחשבה, איך אגיע הביתה בשעה כה מאוחרת.
הרב סיים לעבור על השיעור עם הגהותיו, והנה הוא מביט בשעון שתלוי בחדר, ואומר לי בדאגה: "מתי האוטובוס שלך?" לא רציתי לומר שהאוטובוס האחרון כבר נסע מזמן, אז אמרתי לרב: "הרב יברך שבעזרת ה' יהיה לי 'טרמפ' מהיר לביתי". הרב לחץ את ידי ואמר: "אמן" והוסיף "שיבוא מהר"! נישקתי את ידו ובירכתיו לשלום ויצאתי מביתו.
מיד ירדתי לכביש הראשי, עצרתי מונית שהסיעה אותי עד לצומת 'הגבעה הצרפתית'.
והנה חשכו עיני – בטרמפיאדה נמצאים שבעה אנשים וכולם, ללא יוצא מהכלל, לבית אל, וְעָלַי יהיה לחכות בתור. אך ידעתי – שצדיק גוזר והקב"ה מקיים!
לא עברה דקה -
והנה מגיע רכב גדול, הנהג פותח את החלון ואומר: "לבית אל". אך כשהוא רואה את כמות האנשים, מיד הוא ירד מהרכב ואמר לנו: "רגע אחד, אני אפתח גם את הספסל האחורי וכולם יכולים לעלות".
לא צריך להוסיף, שהגעתי הביתה במהירות – ובדיוק כמו שבירך הרב זיע"א.
גם ציפור מצאה בית
לאחר חתונתנו, גרנו בסמיכות לבית הרב, כחמש שנים. וכדרכו של עולם, בעלת הדירה הגב' רבקה הלכה לבית עולמה. לאחר השבעה, הודיעו לנו יורשיה שהם מעוניינים למכור את הדירה, ובסיום חוזה השכירות עלינו לפנותה. נשארו לנו מספר חודשים מאד מצומצם. אמרתי לאשתי: "כנראה שהקב"ה רוצה שכבר נרכוש דירה, וגרנו די זמן בשכירות". מאותו היום חיפשנו דירה במקומות שונים, בתחילה בתוך ירושלים בשכונות שונות, אך כשראינו שהמחירים גבוהים מאוד, התחלנו לחפש בערים וביישובים הסמוכים, וההתלבטויות היו רבות.
כשפניתי לרב שיברכנו, הוא עצם את עיניו ואמר את דברי הפסוק: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ" (תהלים פד, ד).
אמרתי לעצמי – מדוע נקט הרב דווקא בפסוק זה? ומדוע לא בירך כדרכו.
בדבריו של הרב הייתה תפילה לבורא עולם, וכדרכו תמיד לימד סניגוריא על עם ישראל, וכך תיארתי את תפילתו: 'ריבונו של עולם, אפילו ציפור קטנה מוצאת בית, ואפילו הדרור מוצא לעצמו קן – תן גם לבניך בית, תרחם עליהם שהם יותר חשובים מציפור'.
באותו פרק זמן ב"ה מצאנו דירה נאה וביישוב טוב מאוד - 'חֵן מקום על יושביו', וזכותו של הצדיק עמדה לנו.
גדול השלום – בין אדם לחברו
המשנה במסכת פאה אומרת: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן: כבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ותלמוד תורה כנגד כולם".
ודוד מכרכר בכל עוז
כך סיפר הרב בלשונו הטהור: "פעם אחת כתב רב אחד תשובה באיזה עניין, ורב שני כתב עליו בלשון זלזול "מה הוא מקרקר". כמובן שהרב הראשון הקפיד עליו מאד. אני בצעירותי נהגתי ללכת ולעשות שלום בין הרבנים, וגם במקרה הזה הלכתי לאותו רב שהקפיד ואמרתי לו שאותו רב כתב עליו "מכרכר" כמו שכתוב אצל דוד המלך (שמו"ב ו, יד) "ודוד מכרכר בכל עז", שהיה רוקד ומשבח את הקב"ה. אמר לי הרב, אבל הוא כתב מקרקר בקו"ף. אמרתי לו: בת ק' כבת כ'. אמר לי אותו רב: אתה אומר זאת רק כדי ללמד זכות!
וכל זה עשיתי כדי להשכין שלום ולמנוע מחלוקת ושנאה", עכ"ל.
גדול השלום - בין איש לאשתו
הרב הרבה להשכין שלום בין אדם לחברו, בין ישראל לאביהם שבשמים (בלימוד סניגוריא על עם ישראל), וגם בין איש לאשתו.
בחרתי להביא בפניכם מספר סיפורים כיצד ידע הרב בחכמה גדולה, ובמציאת עצות מחכימות להשכין שלום בין איש לאשתו ולמנוע ח"ו גירושין על מה בכך, הנה הם לפניכם, כפי שסיפרם הרב בלשונו הטהור:
"אנא בכוח" שביטל את הגירושין
מעשה בעשיר אחד שהחליט לגרש את אשתו בלי סיבה, והם באו לפני לבית הדין. ישבתי ודברתי איתו, אך כל דברי לא הועילו לשנות את החלטתו, וביקשתי מהם לבא למחרת.
הלכתי לחברו של אותו עשיר, שהיה מתחרה שלו במסחר, ואמרתי לו: "אתה רוצה חודש מהעולם הבא שלי?" והוא הסכים. ביקשתי ממנו שיבוא למחרת באמצע הדיון, וילחש באזני "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה" וכו' עד בשכמל"ו, ואני אצעק והוא יברח.
למחרת כך היה -
אותו חבר של הבעל העשיר נכנס באמצע הדיון, כששני בני הזוג נמצאים באולם, ניגש אלי ולחש באוזני "אנא בכוח", ואני התחלתי לצעוק: "לאיזה מצב הגענו, איזו חוצפה תלך מפה! לא נשמע כדבר הזה מעולם!".
בעל הדין שנכח במקום החל לנסות להרגיע אותי, ולברר על מה כל הצעקות. אמרתי לו שאני נסער מדבריו של אותו אדם ואינני יכול לדון. ואמרתי לו: "אתה יודע מה הוא אמר לי?? הוא אמר, שאחרי שתגרש את אשתך, הוא ישלם לי דמי שידוכין כדי שיתחתן עם אשתך, הכיצד הוא אומר כן והיא עדיין אשת איש??"
מששמע הבעל שהלה רוצה להתחתן עם אשתו, מיד אמר לאשתו: "בואי נלך מכאן מהר!".
משסיים הרב את סיפור המעשה, אמר:
"בכדי להשכין שלום בין איש לאשתו מותר לעשות כן, ואפילו מותר למחוק את שמו של הקב"ה בשביל שיהיה שלום בין איש לאשתו"!
אשת חיל מי ימצא
פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האשה. כשהתחיל הדיון ביקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. והם אמרו לי הרי אנו חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. הם אמרו לי שהם ייגשו לבג"ץ, ואני אמרתי להם, אם כן, תלכו כעת לבג"ץ.
לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל: "מה אירע?" והוא אמר לי, שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האשה: "מה אירע?" והיא אמרה, שבעלה זרק עליה סיר מרק. אמרתי להם "מדוע זה קרה?" אמרה האשה: "בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר 'שלום עליכם', אבל 'אשת חיל' הוא לא אומר, חרף בקשתי". אמר לה הבעל: "את הרי לא אשת חיל!"
ומכאן התחיל כל הריב...
כשהסתיים הדיון - בקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחרת להמשך הדיון.
כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהייתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אימו, ואמרו חז"ל באחד הפירושים שהוא התכוון על בת שבע אימו.
למחרת חזרו בני הזוג, ובקשתי שרק הבעל יכנס, ואז שאלתי אותו: "מי לדעתך נקראת 'אשת חיל'?" והוא ענה: "אמא שלי, כי היא מכבדת אותי". אמרתי לו: "תמשיך לומר 'אשת חיל' כל ערב שבת ותכוון על אמא שלך!".
עברו שבועיים –
והנה שוב אני רואה את אותם בני הזוג בבית הדין, אמרתי בליבי: 'שמא ההצעה שלי לא הועילה'. שאלתי את הבעל ביחידות, "מה קרה?" והוא אמר לי: "ברוך ה', אנחנו בסדר, ואני רוצה לומר 'אשת חיל' על אשתי!".
אמרתי לו: "תאמר על אשתך ועל אמך כרצונך".
לאחר שסיפר הרב את המעשה, הוסיף ואמר:
כתוב "אשת חיל מי ימצא" – כלומר, לא ניתן למצוא אשת חיל. אבל אם האשה תקיים כל מה שכתוב באשת חיל "בטח בה לב בעלה וכו' גמלתהו טוב ולא רע" וכו', אז "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".
ולפי הפשט הכוונה ב"אשת חיל" - לאשה בשר ודם ממש, אבל לפי הקבלה הכוונה היא לכ"ב צינורות שפע.
דיין מופלא
בראשית שנת ה'תש"ך (1960 למניינם) קיבל מורנו ורבנו כושר דיינות ממועצת הרבנות הראשית, ולאחר מכן התמנה לדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע, והיה לדיין הצעיר ביותר בישראל באותה תקופה. אחרי כארבע שנים עבר לבית הדין בירושלים, ואחרי שלוש שנים נוספות (בשנת תשכ"ז) התמנה לדיין בבית הדין הרבני הגדול.
חוץ מגאונותו בתורה, וחריפות שכלו, היה לרב לֵב בוחן, לדעת מי העומד מולו. אחד מגדולי הדיינים התבטא באחד ההספדים, שהתקיימו לפני כשבועיים בבית הכנסת 'מנחת יהודה': ש"הרב ידע לשמוע משפט אחד מהעומד מולו וכבר חישב בראשו עשרה מהלכים קדימה, ואין זה סוד, שאת כל התיקים הכי קשים בבית הדין היו מביאים למורנו ורבנו שיפסוק בהם".
"להציל עשוק מיד עושקו"
בהלוויית מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל וזיע"א, דיבר הרה"ג שמואל זעפרני שליט"א – ראש ישיבת 'המאירי', ומי שהיה ראש לשכתו, והביא בפני הקהל את התפילה שחיבר הרב ונמצאה בארנקו, וכך כתב הרב:
"...ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך לדון ולהורות, ידעתי מיעוט ערכי...ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך, חונני חכמה, בינה, דעת והשכל שלא נאמר על טהור טמא, ועל טמא טהור, על מותר אסור ועל אסור מותר, על זכאי חייב ועל חייב זכאי, ותצילני מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק ואיתן להוכיח כל עושה עוול להציל עשוק מיד עושקו..."
דבר זה קיים הרב - הלכה למעשה, וכשהיה צורך להציל עשוק, עמד הרב בכל תוקף שהאמת תצא לאור, וכפי שעולה מהמעשה ששמעתיו מספר פעמים מהרב זצוק"ל:
"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור"
מעשה בעשיר אחד, קמצן גדול, שהתגרש מאשתו, אך לא היה משלם לה מזונות, ואשתו הגישה תביעה בבית הדין לתשלום מזונות. עשיר זה שכר עורך-דין מפורסם, שנוטל בשכר הופעה אחת לפחות מחיר של משכורת חודשית, כדי שייצג אותו בפני בית הדין.
והנה, העו"ד הנ"ל בא לדיון ורצה להתחיל ולשאת את דברו, אך אני אמרתי לו שימתין, כי מנהגנו בעת דיון בין בעל לאשתו, שאם האשה תובעת היא קודם אומרת את טענתה, ואחר כך הבעל אומר את טענתו. ואם הבעל תובע, הוא אומר את תביעתו והיא תענה על כך, ורק אחר כך אני מבקש מהעו"ד המייצג אותם שיטעים את דבריהם.
ביקשתי מהשמש שיביא לי חומש דברים, וקראתי כמה פסוקים מתוך פרשת השבוע (דברים כג, ד – ה) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ".
והוספתי ואמרתי, באו עמון ומואב ואמרו לעם ישראל: 'מה אתם רוצים מאיתנו, הרי אין לנו לחם ומים לתת לכם!'.
אבל אנו אומרים להם: "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" – לשכור את בלעם ולשלם לו הון עתק כדי שיקלל, לזה יש לכם כסף?!"
אמרתי לאותו עשיר: "לתת לאשתך מזונות אין לך כסף! אבל לשכור עורך-דין שגובה מחיר מופקע שאין כדוגמתו, יש לך כסף?!" וחייבתי אותו לשלם כדין!
חוקר את האמת
פעם אחת באחד מהדיונים בבית הדין, הגיע אותו עו"ד (מהסיפור הנ"ל), והנה באה אשה אחת מהעדה הבבלית שרצתה להתגרש מבעלה בטענה "מאיס עלי". טענה זו היא טענה קשה מאד ומיד היא מתקבלת על ידי בית הדין. אך מתוך דיבורה היה ניכר שמישהו לימד אותה לטעון, כין שהיא אמרה "מוֹאיס עלי". אמרתי לה: מה זה מואיס עלי, בטטה או בנדורה (תפוח אדמה או עגבניה בלשון ערבי, הפירוש האמיתי הוא: בננה) ? והיא ענתה: "אני לא יודעת מה הכוונה, העורך-דין הזה לימד אותי מה לומר!".
אמרתי לאותו עו"ד: "כיצד אתה מלמד לשקר?", ופסלתי אותו למשך חודש שלא יופיע בפני בית הדין כטוען רבני או כעו"ד. הוא יצא בכעס והלך להגיש ערעור כנגד דברי, אך בוועדת הערר אמרו לו: "עדיף שתסגור את התיק, כי אנחנו היינו פוסלים אותך למשך שנה ולא רק למשך חודש!"
דין אמת לאמיתו
פעם אירע מעשה עם אחד מתלמידיו של הרה"ג רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, שהיה לו דין ודברים בפני בית הדין בו ישבתי, ובפסק הדין זוּכה אותו תלמיד על פי דעת הרוב, אבל אני הבעתי את דעתי, דעת יחיד, שהוא חייב. אותו בחור לא שקט ולא נח, כי למרות ששני דיינים זיכו אותו הוא חשש מדעתי, וְקָבָל על כך בפני ראש הישיבה שלו – הרה"ג רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתחילה חשב הרב זצ"ל שאני אחד מתלמידיו כיון שכל הדיינים היושבים בבתי הדין הם תלמידיו (כך הוא טען, ואכן אז רוב הדיינים היו מיוצאי ישיבת 'פורת יוסף' או מישיבת 'חברון'), ועל כן זימן אותי לפניו. ואני, למרות שלא נמניתי בין תלמידי ישיבת 'חברון' הלכתי אליו. הרב שאל אותי: "מדוע חייבתי אותו?" אמרתי לו: "מה הנפקא מינה, והרי סוף סוף הרוב זיכו אותו?" אך הוא אמר לי בתקיפות: "כיון שההלכה היא לזכותו, עליי לחזור בי ולהצטרף לדעת המזכים". אמרתי לו: "האם כבודו מכיר את ספר החידושים של הרב סרנא?" התפלא הרב, ואמר לי: "בוודאי שאני מכיר". אמרתי לו: "אם כך, נפתח את הספר ונראה שכבודו בעצמו פסק כדעת ש"ך מסוים שעליו נשענתי בפסקי!"
עיין הרב בספר, ונזדעק: "איך הרב הספרדי הזה יודע יותר ממה שאני בעצמי חושב שאני יודע?!" מייד הוא קרא לתלמיד, ופסק לו ללכת ולשלם לצד השני. אמר לו התלמיד: "והרי קיבלתי זיכוי על פי רוב?" אמר לו הרב: "לך תשלם כי כך האמת, ומעתה אני הרוב !!"
בלית ברירה כך עשה אותו תלמיד למרות שעל פי דעת הרוב יצא זכאי בבית דין.
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"
כשהייתי דיין בבאר שבע, המחוז שלנו היה רחב מאוד, מקריית מלאכי הצפונית לבאר שבע ועד אילת שבדרום, וכשהיו באים להתדיין בפנינו, היינו מייד יודעים לפי אופי התביעה, את מיקום מגוריו של העומד לפנינו. והנה גיליתי שיש הרבה תיקים הקשורים לתביעת גט שנפתחים בימי ראשון. הבנתי את סיבת הדבר, והוריתי למזכיר בית הדין לדחות כל תיק שנפתח ביום ראשון בכמה שבועות. והטעם, כי אותם אנשים יושבים בבית בשבת, הבעל לא הולך להתפלל בבית הכנסת ויושבים בבטלה וכיון שכך מגיעים לידי קטטה ומריבה עד כדי בקשת גט. הבנתי שצריך רק לפשר ביניהם, ולכן החלטתי שעל ידי דחיית התיק, יירגעו הרוחות ויחזרו בהם, וכך באמת היה.
חלק בגן עדן העליון
היה פעם יהודי יקר ששידך בין בחור ישיבה לבת של רב, ורצו המחותנים לשלם לו דמי שדכנות, אך הוא ויתר על כך וביקש מהם שיתנו לו לברך בחתונה ברכה אחת משבע הברכות.
הגיע מועד החתונה, והנה בשעת החופה עלו רבנים שונים לברך ולא נשארה לו ברכה.
כעס אותו יהודי מאד והחליט להגיש תביעה לבית הדין האזורי, אך הם שלחוהו ללא פיתרון.
הוא לא הרפה והגיש ערעור לבית הדין הגדול, אך גם הם פטרוהו בלא כלום. כיון שראה שלא תבוא לו הישועה, הלך ועשה שביתה מול בית הדין בטענה שהם עשו לו עוול. אני הרגשתי בצערו ודברתי איתו וכתבתי לו על דף: "היות וקיימת מצווה גדולה, שכרך גדול בשמים ויתנו לך חלק בגן עדן העליון", אך גם זה לא הניח את דעתו. בא הרב של הכותל, הרה"ג ח"ר מאיר גץ זצ"ל ודיבר על ליבו אך הלה לא רצה לשמוע, ואפילו המשטרה באה, אך הוא בְּשֶלו נשאר במקומו.
והנה בא יהודי אחד שהיה אוסף כסף בכותל, ואמר לאותו אדם: "יש לי פח מלא כסף, קח אותו ותן לי את הנייר שבידך". אמר לו אותו יהודי: "אני מסכים", ונתן לו. אך הוא שאל אותו: "ומה תעשה עם חתיכת נייר זו?" אמר לו אותו 'קבצן': "כתוב פה שמגיע לי גן עדן, וכשאני אגיע לשמים בודאי שיגידו לי ללכת לגיהינום ואחר כך לגן עדן, אבל אני אגיד להם קודם תתנו לי את חלקי בגן עדן כמו שכתב הרב אליהו, וכשאני אכנס, לא אתן להם להוציא אותי משם!"
מה היה סופו של סיפור זה בעולמות העליונים אינני יודע, והבאתיו כפי שסיפרו הרב (הובא בגליון 'קול צופיך' מס' 317).
* * *
"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"
האשה שדאגה לקדיש כבר מחיים
וכך סיפר הרב: הייתה פעם אשה אחת צדקת גדולה שביקשה ממרת אמי ע"ה שתצווה אותי שאומר עליה קדיש לאחר פטירתה. אני סירבתי ואמרתי שאני לא מקבל צוואות, אך היא ניסתה לשכנע אותי ולהשפיע עלי, ואני עמדתי בשלי. לאחר שאמי ע"ה נפטרה, באה אותה אשה וקנתה חלקת קבר בסמוך לקברה של מרת אמי ע"ה בסכום כסף פי שלש מכל חלקה אחרת, ולאחר מכן באה אליי וביקשה ממני שכשאני עולה לקברה של אמי לומר עליה קדיש, אסתובב מעט הצידה ואומר גם עליה קדיש, ולזה הסכמתי.
שנה אחת בערב ר"ח ניסן מיהרתי ואמרתי קדיש על מרת אמי והלכתי. כשבאתי הביתה אמרו לי בני הבית שהיתה אשה אחת שדפקה על הדלת והתלוננה שלא קיבלה את המנה שלה של פסח, ולא הבנתי במה מדובר. שאלתי: "איך היא נראית?", ותארו לי אותה, למרות שנפטרה עשרים שנה קודם, ובני הבית כלל לא הכירוה. ואז נכנס אליי דודי הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף', ואמר לי: "מה עשית? הרי אותה אשה מתלוננת שלא קיבלה את המנה של פסח!!". או אז נזכרתי והבנתי את המעשה, ואמרתי שאני חוזר לומר עליה קדיש.
אמר לי חכם יהודה זצ"ל שהוא מצטרף אליי לראות מי היא אותה אשה שיכולה להרעיש עולמות גם עשרים שנה אחרי פטירתה.
מכאן למדנו כמה המתים מחכים למצוות ולמעשים טובים שעושים לעילוי נשמתם, ובפרט אם הבנים עושים כן, ויש להם מזה נחת רוח שאין לתאר.
אשר על כן, יאמר כל אדם כשהוא נותן צדקה שזה לעילוי נשמת כל מתי ישראל בכלל, והדבר מועיל ביותר. אנחנו רגילים בכל ליל כיפור לומר עשרה מזמורי תהלים ואומרים קדיש אחרי התפילה, ואומרים שזה לעילוי נשמתם של כל מתי ישראל שנפטרו מאז בריאת העולם ועד היום הזה, ובזכות החסד הזה עם אחרים, עושה עמנו חסד הקב"ה מדה כנגד מדה (הובא בגליון 'קול צופיך' מס' 259).
את הסיפור הנ"ל שמעתי מהרב מספר פעמים. ופעם אחת שאלתי אותו: "כבוד הרב, איך האשה הזו שנפטרה, באה לעולם הזה, להזכיר לך לומר עליה קדיש"? ענה לי הרב: "היא היתה צדקת כזו גדולה, ומהשמים נתנו לה רשות לבוא".
מורנו ורבנו זצוק"ל וה'בבא סאלי' זצוק"ל
ידוע היה הקשר האמיץ בין מורנו ורבנו ועט"ר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל להאדמו"ר חסידא, קדישא ופרישא ה'בבא סאלי' זצוק"ל וזיע"א, וכך סיפר הרב, בלשונו הטהור:
"כוחו העצום של הבבא סאלי זיע"א, היה בתפלתו שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד, ולא הייתה תפילה שחזרה ריקם, וגם היה מסוגל לראות למרחוק.
פעם אחת שאלתי אותו: "במה זכה כבודו לכוח בתפילותיו שמתקבלות מיד?" ואמר לי, שזה בגלל זכות אבות. אמרתי לו: "גם לי יש זכות אבות, אבל אין לי את הכח שיש לכבודו". אך הוא לא ענה. ושוב הפצרתי בו ושָאַלתי את שאלתי, ולבסוף הוא אמר: שזכותו היא בגלל קדושה וטהרה, ובפרט בשמירת העיניים והפה, שנזהר שלא להביט בשום מראה שיש בו פקפוק של כשרות וצניעות מוחלטת, ומקפיד שלא להוציא מפיו אלא דברים טובים ודברי תורה. ובצרוף הדברים הללו זכה לכך שכל תפילותיו היו מתקבלות".
וכמו שסיפר מורנו ורבנו על ה'בבא' סאלי' כך אנו אומרים על מורנו ורבנו זצוק"ל שהקפיד מאוד על קדושת המאכלים שנכנסו לפיו, ועל קדושת העיניים, ולא הייתה תפילה שהתפלל, או ברכה שבירך שחזרה ריקם.
קוראים יקרים,
לפני כשבועיים נערך הספד למורנו ורבנו בבית הכנסת 'מנחת יהודה'. הרה"ג יהודה מוצפי שליט"א - שהנחה את הערב, ומי שהיה מהשמשים הקרובים ביותר לרב זצ"ל – ביקש מאחד מהנוכחים שיעמוד ויספר את הקשר שלו לרב.
קם אותו אדם ואמר: "אני הייתי האופטומטריסט של הרב", ושתק. הרב יהודה שליט"א לחץ עליו: "תספר מה שאתה יודע". והלה סיפר: "כשהייתי עורך לרב בדיקת ראייה לצורך הכנת המשקפיים הרב היה מבקש 4 מספרים פחות (!) וכל זה כדי לשמור על קדושת העיניים".
גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם
וכך סיפר מורנו ורבנו זצוק"ל:
"הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח וכן עוד כמה אחדים. לאחר זמן הוא קרא לי ואמר: "אני את המשיח לא אראה" ! אמרתי לו: מדוע ? והוא אמר לי, שיש קטרוג גדול על עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה ולהתפלל כדי לבטל את הקטרוג, וכך היה, והוא ביטל את הגזרה.
אמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם".
אנו אומרים לבבא סאלי: תעמוד בתפילה על עם ישראל – ואנו אומרים: רבש"ע, אתה אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו ! ותשועת ה' כהרף עין, ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן", עכ"ל.
גם למורנו ורבנו הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל הייתה הבטחה שהוא יזכה לקבל את פני משיח צדקנו, אבל הוא וויתר על הבטחה זו, ומסר נפשו על עם ישראל כדי לבטל גזירות קשות מעלינו.
ואנו אומרים למורנו ורבנו ועט"ר הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל:
אחוז בכסא הכבוד ותבקש מריבונו של עולם שירחם על עמו ונחלתו, ויאמר לצרותינו די! ואל תרפה עד שיחיש לנו את ביאת הגואל ואת בנין אריאל במהרה בימינו אמן.