ריב ומדון מתפתחים בין איש לאשתו ארוס לארוסתו. ובלהט המריבה מחליטה האשה לנקוט סנקציה 'אלימה' נגד בעלה, ואוסרת על עצמה בנדר שהיא לעולם לא תתקשט ותתייפה יותר.
מה היא מרוויחה בנדר זה? הלא לכאורה היא מענישה את עצמה, כיצד תיראה לפני חברותיה, אם לא תתקשט? וגם הערכתה העצמית תרד פלאים כשתקיים את הנדר הזה?
כנראה לא מדובר כאן במעשה יום יומי של אשה שכל כעס גורם לה לאסור על עצמה כל מיני דברים. אלא מדובר במקרה קיצון של מריבה קשה וכואבת. וככל הנראה היא אינה מתכוונת באמת לאסור על עצמה זאת, היא מתכוונת לפעולה פרובוקטיבית! היא רוצה לבחון את בעלה האם הוא עדיין חפץ בה, האם מפריע לבעלה שהיא תתנוול ותתבלה, האם בעלה ייבהל מעוצמת המריבה ויבחין עד לאן הידרדרו היחסים ביניהם ויקח את עצמו בידים, או שיישאר אדיש ולא יהיה אכפת לו מאשתו.
הבעל יכול לבחור בשתי אופציות, או להחריש ולקבל את הנדר ובעצם להצהיר שלא אכפת לו מהידרדרות היחסים או להפר את הנדר, ולהצהיר בזאת כי האיסורים הללו מפריעים לו, מפני שהוא חפץ בה. ואם ברצונו להפר את הנדר הוא חייב לעשות זאת
התורה בעצם מטילה אחריות יתרה על הבעל לנהוג בקור רוח ובתבונה. הבעל הוא זה שאמור להפעיל את שיקול הדעת ולהחליט לכאן או לכאן.
עוד באותו יום שבו שמע את הנדר. אין לו את האפשרות לדחות את ההחלטה לעוד תקופת זמן. אם באותו יום הוא לא הפר את הנדר, הנדר קם לה ומחייב את האשה לשמור על נדרה. ואם היא לא תשמור עליו היא תיענש. (אמנם יש אופן מסוים שאפשר לדחות את הפרת הנדר בעשרה ימים, אבל ככלל התורה מעונינת שעוד באותו יום יוכרע הענין)
מדוע קוצבת התורה זמן כל כך קצר להפרת הנדר? מדוע להעמיד את הבעל לבחינה מיידית, האם לא כדאי לתת לבעל את האפשרות לשקול את שתי האפשרויות זמן מעט יותר ארוך?
אלא שאם הגיע מצב שהאשה מתוך רתיחת הדם נדרה סוג של נדר שמעמיד את כל חיי הנישואין בספק, נדר שעלול להמיט קלון על החיים המשותפים. משמע שהמריבה כבר בקעה רקיעים, והכל עומד עכשיו על חוד המחט של פעולת הבעל. מצב כזה אינו סובל דיחוי. והבעל אמור להגיב עוד באותו יום ולהפר את הנדר ולהראות בכך שהוא בעצם מעונין בפיוס, ובקירוב.
התורה גם דורשת מהבעל תעצומות נפש יותר עמוקות מאשר היא דורשת מהאשה. למרות שגם האשה חטאה בכך שהיא נודרת נדר, מכל מקום התורה מכירה בחולשת האשה, ולא דורשת ממנה לילך לחכם להתיר את הנדר, אלא פותחת פתח לפניה ע"י מתן אפשרות לבעל לבטל מיידית את הנדר. התורה בעצם מטילה אחריות יתרה על הבעל לנהוג בקור רוח ובתבונה. הבעל הוא זה שאמור להפעיל את שיקול הדעת ולהחליט לכאן או לכאן. ומשהבעל מקבל את אפשרות הפז להפר את נדרי אשתו ולהשיב את חייהם כבתחילה, עליו להזדרז ולתפוס בקרש ההצלה, ולא להמתין ולו יום אחד. הוא צריך להפעיל כמעט מיד את ה'גזר' שהתורה נתנה לו, מפני שזהו הצעד ראשון להשבת שלום הבית. אין להשתהות עם יישום צעדי שלום. התורה דוגלת במדיניות של - 'שלום עכשיו'...
התורה לא מתייחסת רק ליחסים קשים בין בעל לאשה, אלא גם ליחסים קשים ומורכבים בין אב לבתו. מריבות שגורמות לבת לאסור על עצמה איסורים שונים, כגון איסורי אכילה ושתי. איסורים שאמורים לפגוע במירקם היחסים בבית. לעתים ילד מסוגל לגרום לעצמו עינוי גופני או נפשי על מנת לפגוע בכך בהורים המסורים. יודע הוא שכשהוא פוגע בעצמו בעצם הוא פוגע בראש ובראשונה בהוריו.
אם כן כשהבת או הבן נוקטים בצעדים אלימים כלפי עצמם, צעדים פרובוקטיביים שנועדו לבחון את ההורים. גם כאן נותנת התורה ברירה לאבי הבת, האם יניח לה לפגוע בעצמה ובעצם להכיר בכך שהיחסים בבית נשברו או להפר את הנדרים והאיסורים שלה ולאותת בכך על רצונו בפיוס ובהתקרבות. וגם כאן התורה קוצבת את חלון ההזדמנויות של האב, ליום אחד בלבד.
ואם תשאל מדוע התורה אינה מטילה ציווי חד משמעי על הבעל והאב להפר את נדריהם כדי להשיב את השלום להיכנו, מדוע התורה נותנת ברירה לבעל והאב להתעלם מנדריהם ולגרום בכך להידרדרות היחסים בבית?
אלא שלעתים האשה והבת נוקטים במדיניות הנדרים והאיסורים רק כדי להציק לבעל והאב ולגרום להם ליפול על רגליהם ולהשפילם. וכאן בעצם אומרת התורה – עליך להפעיל שיקול דעת רציני ולבחון האם בנדר יש רק פרובוקציה מדודה ומקומית מצד האשה והבת או שיש כאן נקיטת מדיניות של פרובוקציות. ועל הבעל והאב לשקול היטב במה מדובר, ולפי זה להחליט.
לימדה אותנו התורה בפרשה זו כיצד לשקול את אופן תגובתנו למאורעות משתנים בבית. ולדעת שכשהכיוון ברור, אין להשתהות ביישום ההחלטה ויפה שעה אחת קודם.
שבת שלום