5 שנים לגירוש: מכתבו של בְּניה
מה לא נֶאמר, מה לא נכתב, מה לא נחקר.
אפילו החסידים ההם מעמנואל – נציגי היהדות החרדית שחרדו להשמיע קול בגירוש – גם הם כבר הספיקו לשבת בכלא. אבל הפושעים הראשיים עדיין לא.
כל אחד מאִתנו והרגע שלו. כל אחד והתמונה דרכה הוא מתחבר לַפשע המתמשך. מה שמעורר אותי אל כאב הגירוש; הזעקה שאני מתחבר אליה ממש בשניות – היא מכתב של נער אלמוני מגוש קטיף, בשם "בְּניה".
אנשים בוגרים, אולי עוד ישקמו את עצמם. יְיצרו איכשהו אישיות חדשה. אבל מה עשיתם לַילדים, לנערים? אלה שחילקו לחיילים קפה ועוגות במשך שנים; שאירחו אתכם לסעודות-שבת לבביות. אותם ילדים, שגדלו בין החממות של "כל חייל הוא קדוש". כל הרוע, הקור, כל האכזריות, ניבטים ממכתבו של נער, שמי יודע מתי ואם, יאסוף פעם את שברי אישיותו. בכלל, מאז השתמשו המגרשים בַּשפה העברית - קרה לה משהו נורא: היא מסוגלת להתבטא די בבירור, על רוע-לב מחריד.
טיפותי מצטרפות לטיפות הגשם; זולגות; מתחברות לנחלים הקטנים שמובילים את המים למערבולת-הים. אני אובד עִמן... מתחבר לתובו ובוהו. אני חלק ממנו...
הבה נִקָּרַע לִצלילו המצמרר של המכתב:
"אני מאזין לַקול החזק של גלי הים. במיוחד עכשיו, כשהוא סוער.
טיפות הגשם ניתזות אל הגלים הגבוהים. החול רטוב.
יושב מול הים, ומסתכל.
מאז הגירוש אני דומם כמעט. לא זז.
לפני זמן עדיין עברו פה אנשים, ואמרו לי: "ילד, לך הביתה".
"אין לי", עניתי להם בפה יבש.
הם הציעו לי שאבוא אִתם והם ידאגו לי.
"תודה רבה. איפה הייתם כשגירשו אותי מהבית...?".
אבל לא אמרתי זאת. שתקתי. המשכתי להביט בַּגלים.
הגלים הולכים וגדלים, ואִתם גם הגשם והרוחות.
כל בוקר מוקדם אני הולך לים. שניה לפני שאני יוצא, אני מודיע לאמא:
"אני יוצא, אחזור בלילה". פותח את הדלת והולך.
יש לי מקום קבוע מול שובר-הגלים. אני יושב ומתבונן בגלים הנשברים לרסיסים, חוזרים ללב-ים, ושבים כגל חדש. לפעמים אני מתפלל להיות גל כזה. להתנפץ, להישבר, לרסיסים קטנים - אבל לא לחזור ללב-ים... להתאדות, להיעלם...
אמא בוכה כל בוקר כשאני יוצא. אני שומע אותה מתפרצת בבכי.
שומע - וממשיך ללכת; מתעלם. אין רגשות.
הם נשארו בבית. שם.
קצת אחרי הגירוש אמא לקחה אותי לפסיכולוג. נכנסתי לבדי בְּפנים חתומות.
"שלום, קוראים לי אבנר", הוא פתח. "תספר לי, תשתף אותי במה שאתה מרגיש".
הסתכלתי עליו, ושתקתי.
מה אני מרגיש, הוא שואל.
"אני לא מרגיש", רציתי לענות.
כנראה שקצת רעדתי, והוא שאל אם קר לי; אם אני רוצה שיכבה את המזגן.
אמרתי לו שהוא יכול לכבות - אבל זה לא יעזור.
הוא שמח שאני סוף-סוף 'נפתח', ושאל: "למה זה לא יעזור?".
שלחתי בו מבט נוקב, ואמרתי: "כי האנשים פה קרים!". הגברתי את קולי:
"מה, לא שמעת?!? לא ראית?!? גירשו אותי מהבית!!".
הוא הביט בי כאילו קצת מופתע מהתגובה.
החזרתי לו מבט מלא שנאה, ואמרתי בקול מוכיח: "ואתה? איפה היית כשגירשו אותי? בטח ספון בביתך, משחק עם המזגן. מביט במסך באנשים הזרים המגורשים מביתם, ואומר לעצמך בשלווה: 'אולי הם יבואו אלי לטיפול'".
כנראה שהוא נבהל. הוא אמר:
"טוב, זה מספיק להיום. תגיד למזכירה שתקבע לך עוד פגישה".
כעת כבר לא יכולתי יותר... התפרצתי:
"מה מספיק להיום!? כל הזמן שבעולם לא יספיק!... לא רוצה לפגוש אותך יותר".
יצאתי בריצה מהחדר.
בחוץ ראיתי את אמא עם עיניים אדומות. כנראה שמעה.
התעלמתי ממנה והמשכתי לרוץ. רצתי את כל העיר. מתעלם מכל העולם, עד שהגעתי לכאן, מול שובר-הגלים.
מאז כל יום אני כאן. מסתכל לאופק. מביט רחוק.
כעת מתחיל להחשיך. הרוחות מתחזקות, הגלים גדלים.
אני שם ערימת חול על הרגל, ורואה איך שהגשם המתגבר שוטף אותה.
עובר בי גל של קור.
לא נורא. זה לא משנה. קור זה כבר חלק ממני.
***
כבר חושך.
רק המים, החול ואני, נשארנו בחוץ.
אין לנו בית.
הברקים מתחילים להופיע באופק. עכשיו גם נשמעים רעמים; הולכים ומתחזקים. הגלים גועשים, והגשם מצליף בכל....ושוב ברק שמאיר את הכל, ואחריו רעם, וגשם מתחזק, וגלים מנסים שוב לשבור את השובר... תוהו ובוהו, וקור נורא. אני מצמיד את רגלַי לחזה, ומכניס את הראש בין הרגליים, כתינוק במעי אמו.
טיפותַי מצטרפות לטיפות הגשם; זולגות; מתחברות לַנחלים הקטנים שמובילים את המים למערבולת-הים. אני אובד עִמן... מתחבר לתובו ובוהו. אני חלק ממנו...
***
פתאום משהו עוטף אותי.
גל חום מציף אותי.
אני לא זוכר דבר כזה מאז...
אני חש בדמעות גדולות יותר, חמות; נוטפות מלמעלה אל דמעותי.
יד חמה מלטפת את ראשי; מאמצת אותי קרוב-קרוב...
אני מרים את ראשי, פוקח עיני, וקורא:
"אמא!!".
***
עד כאן כתב-האישום.
ובכל פעם לאחר שאני מצליח לנגב את הדמעות, אני שב ושואל:
ואיפה אתה היום, בניה?
האם הוקל לך ולוּ במעט?
אני יכול לעזור במשהו?
שמח אותי ותן אות חיים.