'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור. אבל אם נישאה (בהיתר) סופו להיות שונאה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה'. (רש"י פרק כא פסוק יא)
מדוע סופו לשנוא אותה, והרי הוא כל כך חפץ בה, אוהב אותה, והוא הרי מוכן ומזומן לקטוף עבורה את הירח?
מפני ש'אהבתם' היא אהבה חיצונית גרידא. כל חשקו של האיש בה היא מפני היותה 'יפת תואר'. לא 'יופיה הפנימי' הוא שצד את ליבו. מדובר הלא בבת נכר, עובדת אלילים שאין שום קשר בינה לבין היהדות, והוא כמעט 'בכוח' מנסה לגיירה ולהביאה לעולם רוחני שונה לחלוטין ממה שהיא מכירה ויודעת. בלתי אפשרי שבסופו של תהליך מתיש ותובעני שכזה, היא תמשיך להיות אשה אהובה. שהרי חיי נישואין אינם נבנים ומתבססים על סמך יופי חיצוני בלבד. האיש, וכל איש שבעיקרו הוא יצירה רוחנית, יעמוד ברבות הימים על חסרונותיה הרוחניים והנפשיים המרובים, ואז הוא יגיע למצב של 'ולא חפצת בה' – 'חפץ' הוא דבר גשמי - ויופיה הגשמי יפסיק למשוך אותו. הויכוחים והמריבות יעלו לשמים, והתוצאה שנאה גדולה.
הגאון מוילנא אומר על הפסוק 'שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל'. שקר החן שווה אפס, הבל היופי שווה אפס, אשה יראת ה' היא תתהלל שווה אחד. כשיש לאשה חן ויופי בלבד היא אפס אפס, כשיש לה יראת ה' בלבד, היא שווה אחד, כשיש לה את כל שלוש התכונות יחדיו היא שווה מאה.
כשילד אינו רואה מסביבו דוגמא אישית של חיים שקולים ומתונים, של התנהגות מאופקת ומכובדת, הוא בז להוריו בליבו, הוא רחוק כמטחווי קשת מלכבדם, וההידרדרות שלו במורד המעלות והמדות, כמעט מובטחת.
היוצא מכאן, יופי וחן אינם חסרונות. אלא שללא תכונת יראת ה' היופי והחן הינם שני אפסים גדולים. החן והיופי שווים כשהתכונה המובילה אותם היא 'יראת ה'.
ומדוע סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה?
תלונת ההורים על הבן היא: 'איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם'. הוא לא 'שומע בקולנו'. זוהי תמצית תלונתם. הוא עושה מה שבא לו, אנחנו בשבילו אויר.
האם ההורים שאלו את עצמם מדוע בנם מתייחס לדבריהם כמשב רוח חולף? האם הם מבינים מדוע למרות שהם מייסרים אותו, ומטיפים לו מוסר, ואפי' כשהם מדגימים לו באופן מוחשי כיצד אנשים הידרדרו בעקבות התנהגות כמו שלו, הם לא מצליחים לחדור ללבו?
קצרה בינתם של הורים אלו להבין שהאשמה נעוצה בהם. - איך הם יכולים ללמד את ילדם לקח, כשהם מראים לו יום יום דוגמא הפוכה בהתנהגותם. הרי הורים אלו בנו את כל חיי הנישואין שלהם על סמך חיצוניות זוהרת, הם לימדו את הילד שהם בזים לתכנים רוחניים פנימיים, הם לימדו את ילדם שלהיכנע לגחמות ויצרים, היא דרך ראויה ומקובלת. 'כוח האיפוק' אינו קיים בלקסיקון שלהם. הילד גם ראה את הבוז שהם בזים אחד לשני בעקבות מריבותיהם הרבות, אז מדוע הם מתפלאים שילד החמד שלהם מורד בהם, ויצריו הם השליטים הבלעדיים על אורחות חייו.
כשילד אינו רואה מסביבו דוגמא אישית של חיים שקולים ומתונים, של התנהגות מאופקת ומכובדת, של התמקדות במידת האמת, של אפס סובלנות לצביעות ושקר, של כיבוד וכבוד הדדי, של תכונת הויתור כעמוד תווך בהנהגת הבית, של היכולת לסלוח ולמחול, של העדפת חיי הרוח על פני החומר, הוא בז להוריו בליבו, הוא רחוק כמטחווי קשת מלכבדם, וההידרדרות שלו במורד המעלות והמדות, כמעט מובטחת.
אמנם התורה מוכנה להתיר לך בתנאים מסוימים הליכה אחר יצריך, אבל בתנאי ש'ניצול' היצר הוא לצורך העבודה הפנימית של האדם! דע לך שהכניעה ליצר והפיכתו ל'מוביל' של חייך, תוביל אותך מדחי אל דחי. וכל חייך אחר כך יהיו ים של אכזבות מרות. אשתך תהיה שנואה עליך, ובניך ימרדו בך! אין כמו 'כוח האיפוק והשליטה העצמית' והשלטת החיים הרוחניים הפנימיים של התורה, כדי שחייך על פני האדמה יובלו ברוגע ובביטחה בתוך ים היצרים הגועש וההומה סביבך.