פרשתנו מלאה וגדושה היא במצוות ושמחתנו בהן רבה עד מאד. אך לשמחה העצומה שבפקודי ה´ הישרים, מתלווה תחושת לוואי של מועקה. נתבונן במעלתם של פרטי המצוות וביחס בין ה´תורה´ וה´מצווה´, ונעמוד על התשובה המיוחדת הקשורה דווקא במעשה. עריכה: שמואל מרצבך
"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב"
פרשתנו, פרשת כי תצא, מלאה וגדושה היא במצוות, יותר מכל פרשה אחרת בתורה. עשרים ושבע מצוות עשה וארבעים ושבע מצוות לא תעשה מונה בעל ספר החינוך בפרשתנו. חופן אבני-החן המאירות והיקרות הללו נפלא הוא לאין קץ ומזהיר לאין ערוך. "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ".
ואכן, ישראל-קדושים שמחים בכל מצווה ומצווה כמוצאי שלל רב. ריבוי המצוות אינו חלילה כעול על כתפיהם, אלא להיפך מרנין את ליבם. אשר על כן, פרשת כי תצא היא הפרשה המשמחת ביותר בתורה, שהרי מתווספים בה עוד ועוד "פיקודים" משמחים. "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם".
אולם למרות זאת נדמה כי בדורותינו שלנו הדברים צריכים תוספת הסבר. לעיתים נראה ריבוי המצוות כ"מעמיס" חלילה. האדם אינו מצליח למצוא קשר וממילא גם פשר, משמעות ותוכן למצוות ה' ואך "טובע" בתוכן. המצוות הרבות והמפורטות מאפילות כביכול על הכלל הגדול. האדם עומד שומם ומשתומם, מבלי יכולת "לתפוס" משהו בינות ל"נבכי" המצוות ופרטיהן.
"החוצפה דעקבתא דמשיחא"
מרן הרב זצ"ל מתייחס בכמה וכמה מקומות לסוגיה רחבה זו. מעמיק הוא בה לאין חקר ומוצא בה את שורש תחלואי דורותינו שלנו. כך כותב מרן הרב:
"החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, הייתה התשובה, ותיקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל.
בדורות שעברו טעמו טעם מתוק ונפלא בפרטי המצוות. לא היה צורך בהתבוננות בכללי המצוות ובטעמיהן. פִּקּוּדֵי ה' כפי שהם, היו מתוקים ומשמחים. אולם בדורות האחרונים, דורות "עקבתא דמשיחא" אין הפרטים מספקים את הנפש. הדור מבקש לראות את האור הכללי מאיר גם בנבכי המצוות ונותן להם פשר. החוצפה של דורות "עקבתא דמשיחא" נובעת מחוסר נחת וישוב הדעת בפרטים כפי שהם. ה'נשמות החדשות' השייכות כבר לדור הגאולה אינן כנשמות אבותיהן ואינן מוצאות את אותו הטעם הנפלא. תפל הוא בפיהם, ואין מי שיאיר את הפרטים באור הכלל הגדול וילמדם כיצד נוגעים הם להם. אין מי שיראה כיצד אלו ענפים משורשים רוחניים ענקים ועצומים.
באין פתרון לבקשתם הגדולה, מחציפים הם את פניהם ובועטים.
הרב ממשיך ומתאר את ה"הזנחה" שגרמה לחיסרון ולחוצפה אלו:
"אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גלוי האור וסלילת הדרך להכנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה".
"הזנחתו" של העיסוק בכללי התורה ובטעמי המצוות הביא אפוא לחיסרון ניכר. הפתרון אף הוא אינו פשוט כ"כ שכן "אור תורה פנימית" המבוקש "טעון רוממות וקדושה עצמית". שלא כמצוות, הנעשות גם שלא בקדושה ובטהרה פנימית; הארת הכללים יכולה לבא רק במקום של טהרה וקדושה. אך אלו לא באו עדיין. מהו הפתרון? ומהי התרופה למשבר הדורות?
התרופה העליונה
ממשיך הרב:
"ואנו מוכרחים להשתמש בתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בכישרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקשור של כל עניני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המוכן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשות הנפשות השכיחות, ואז ישוב כח החיים הרוחניים כמעשה ובדעה להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתת את פרייה".
תרופות נמוכות לא יועילו ולא יביאו מזור. רק "התרופה העליונה", "הוספת כח בכישרון הרוחני"- התקשרות ב"נשמת התורה", תעלה ארוכה למחלת הדורות. רק קישור ל"כלל היותר עליון" היינו טוּב ה' והרצון להיטיב לכל: לברואים כולם ללא הבדלי דרגות, הוא שירפא את השבר הגדול. כשיתבאר באורח פשוט ומובן, כי תכלית התורה ומצוותיה הם "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", יתמלא החיסרון "ותשובה כללית תחל לתת את פרייה".
בעיית הדור שהעלנו בראש דברינו - המשתקפת בקושי להתמודד עם ריבוי המצוות שבפרשה - תובעת אותנו להעמקה. תובעת מאיתנו לקשר כל פרט למקורו ולהראות לעין כל את יקרן של אבני החן- המצוות הקדושות. בכך יימצא מרגוע לנפש הדור השואלת ומבקשת.
"לא נעזוב את הדגל"
במקום אחר נוגע הרב בסוגיה זו ומבליט צד נוסף וכך הוא כותב:
יש אשר ייכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה. אז תיוולד מבוכה והדעות מתפלגות:
אמיצי הרוח יאמרו: החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת אל האור דוקא על ידי התגלמותם במעשים. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחשך עדנה גדול הוא ורב מאד, לא נוכל לאמר עליהם, שכבר גמרו את מלאכתם, נגמרו ובאו לתעודתם. לא נעזוב את הדגל, נישא ונסבול באהבה, נגלם בפעל במעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית, כאשר החלה האומה לעשות מאז התחילה לראות חיים כלליים שלה. ואם הסבל כבד יותר משכבר הימים, הלא כדאית היא המגמה לשאת בעבורה עול, הלא זה כבר יצאנו מהחוג של עמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן, הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא, יודעים איך לחיות ואיך לשא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים לשם מטרה גדולה, אע"פ שעודנה כמוסה, סופה להיגלות...
המצב דומה למתואר לעיל על דורות "עקבתא דמשיחא". ישנה אי-התאמה בין הכללים הרוחניים והמצוות המעשיות. עייפות נופלת על האומה ואין בה כח להגשים בפועל את "נשמת התורה". אולם הפתרון - שמציג הרב בשם "אמיצי הרוח" - אינו בביטול המצוות. אמנם, רוח החיים שבמצוות מדולדל; אולם התנתקות גמורה מהן, הינה מוות סופי. כל עוד ישנם חיים ואפילו קלושים, ישנו סיכוי. המצוות הינן כהנשמה מלאכותית, שעל-ידה שבים החיים לפעום באופן טבעי. בתוכיותן של המצוות משוקעים כל האידיאלים הנפלאים וחלילה להתנתק מהן.
אולם לא די בכך:
"כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא ניחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם יישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה".
הפתרון הינו כפול: שמירת המצוות כשלעצמן ובנוסף, תשובה אל "תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם". "תעופת המחשבה" עם "שמירת המעשים" וחיבובם הם אלו שיעלונו השמיימה.
לעיל לימדנו הרב כי תשובת הדור צריכה לבא דווקא ע"י קישור החיצוניות אל הפנימיות, וכי רפואת הכפירה היא בהתרוממות ל'נשמת התורה'. כאן, לעומת-זאת, מלמדנו הרב כי גם במצוות עצמן ישנו כח לרפא את השבר. מעלה מיוחדת ישנה אפוא לפרטים, המסוגלים להחיות את הגוף החולה, נוסף על מעלת קישורם אל הכללים.
"כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר"
שלמה המלך מלמדנו כי התורה הינה 'אור' ולעומתה המצוות הינן 'נר'. "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".
לכאורה, גדול וחשוב הוא ה'אור' מה'נר'- אורו קטן ומתבטל הוא בפני האור הגדול. "שרגא בטיהרא מאי מהני?!".
למרות זאת לימדונו רבותינו כי מעלה מיוחדת ישנה למצוות על פני התורה."לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" - אע"פ שהמדרש שייך אל הכללות הרוחנית- התורה, ואילו המעשה גשמי הוא; אעפ"כ, 'המעשה הוא העיקר'.
כך כותב הרב בעניין זה:
"אין לשער את הנחיצות של התשובה המעשית, בתיקון המעשים ע"פ התורה והיושר הגמור, לעניין כל המעלות העליונות של עליית הנשמה של הכלל והפרט".
אמנם אנחנו מרבים לדבר על מעלת התשובה הרוחנית, אולם ישנה מעלה נפלאה ויקרה גם לתשובה המעשית. התשובה המעשית כוללת בתוכה אוצרות גנוזים ומופלאים. לא עוד אלא שהנשמה זקוקה ל"תיקון המעשים ע"פ התורה והיושר הגמור" לצורך עלייתה ב"מעלות העליונות", לצורך פריחתה ותורה זקוקה למצוות. הכלל זקוק לפרט.
הרב מביא לדבריו משל נפלא, המסביר את מעלתן המופלאה של המצוות:
"התמצית המעשית חובקת היא בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותה בעולם ובחיים. וכשהיא נפגמת, ניטל החוסן של כל האידיאלים הרחבים במלא עולם, שהם מיוחשים לה אותו היחש של המרחב האתירי בעל מיליונים קוביקים, המתלחצים באטום גשמי אחד לחוללו בצורתו הגבישית".
המצוות המעשיות הינן תמצית מועטה המכילה את המרובה. נשמת התורה, ה"תוֹרָה אוֹר" מצטמצמת בתוך המצווה. אולם זהו אינו צמצום שמשמעו מיעוט. זהו צמצום שמשמעו ריכוז. המצוות אינן מצמצמות את אור התורה, כפי שנראה בחיצוניות, כי אם מרכזים אותה בנקודה אחת. מעין חרוט שבסיסו רחב מאד אך מוקדו- נקודה אחת, הן המצוות.
המצווה הינה כאטום המרכז בתוכו, למרות קטנותו, עולמות רבים. איכות רכיבי החומר הזעירים המרוכזים באטום, פועלת בכח אדיר ברחבי המציאות. התמצית המצומצמת והמרוכזת מכילה בתוכה כח רב יותר מכל פצצה גדולה ועצומה. זהו סוד הריכוז.
מעלתו המיוחדת של התימצות היא החריפות. ההתמקדות והריכוז מביאים לתוקף שאין כמותו. המצווה, בריכוזה-צמצומה, נותנת לתורה כח שאין לה כשלעצמה. רק המצווה בעוזה, יכולה לפעול בחומר ולהזיזו. כחץ דקיק אך מכוון, יכולה היא ורק היא, להגיע אל היעד ולפגוע בו.התורה היא אור והמצווה היא כח ומעלה ישנה לכח על האור.
אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת
נוסף על מעלת הריכוז והתימצות שבמצוות, יש להן מעלה נוספת על התורה. לא רק מצד פעולתן החודרת, עליונות הן המצוות; כי אם גם בפעולתן על עושיהם. בעוד שהתורה הינה "תּוֹרַת ה'"והאדם בלימודו רק נפעל ממנה, במעשה המצוות האדם הוא הפועל.
הלומד את תורת ה' מתמלא כולו באור אלוקי. מסתכל הוא ב"יקרא דמלכא" ומתמלא ממנו, אך עם זאת גם מתכלל הוא ומאבד את "מקומו". האדם "לוגם" מהעונג הנפלא אך גם "נשטף" בזרם העדן האלוקי. "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם".
לעומתו, עושה המצווה, הינו הפועל. האדם הוא "בעל הבית" ושותף במעשה בראשית. הוא אינו רק "נשטף" בזרם האלוקי, אלא יוצר ומבסס את הבריאה. מקום יש לו ופועל ועושה הוא. "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".
זוהי מעלתן המופלאה של המצוות המרובות שבפרשתנו והתשובה המיוחדת השייכת אליה. זהו הפתרון האמיתי לתחושת ה"מועקה" שברוב פרטי המצוות, שדורותינו סובלים ממנה.
חיצון, פנימי, עצמי
נמצינו למדים מדברי הרב, שלושה פנים - המשלימים זה את זה - אודות ערכן ומעלתן של המצוות. הקומה הראשונה, החיצונית, רואה המצוות כענפים המעשיים של נשמת התורה; ועל כן, ללא יניקה משורשם נובלים הם ומתייבשים. למעלה מכך, באופן פנימי יותר, אנו לומדים שאף בתוך המצוות כשלעצמן גנוזה החיות של חיי הנשמה; ולכן בעת משבר מלבד ההתקשרות לשורש, עלינו להחזיק בכל עז במעשים שעל-ידם תתעורר הנשמה. אולם למעלה מן הכל, היא הדרגה העצמית של מעלת המצוות: המצוות מרכזות את אור התורה באיכות תמציתית מופלאה, שהרב מדמה אותה לכוח האדיר המכווץ באטום, המסוגל "לפגוע" בדיוק גדול ובעוצמה רבה
כך הוא גם בעבודת ה' היומיומית. מחד, טעם מתוק ישנו בכללים, ב"תּוֹרָה אוֹר". אולם מאידך, ללא "נֵר מִצְוָה" אין עמידה. עבודת ה' ללא פרטים, היא כאדם עם שרירים בלבד וללא עצמות. אף שתפקידם של השרירים בגוף האדם הינו חיוני לתנועה ולגמישות; המעמידות את הגוף הן דווקא העצמות. זוהי הבחינה השנייה שמנינו. המצוות המעשיות מעמידות את גוף האדם גם במצב שבו הרוח מדולדל ומונעות ממנו ,לקרוס". לא עוד אלא שעל-ידם יתכן כי ישובו החיים לפעום באורח טבעי; כשם שבכחה של "מכניקת" חיי הגוף, אף בהיותו מעולף, להשיב לאדם את כלל כוחותיו- השכליים והרוחניים.
אולם למעלה ממדרגה זו, עומדת המדרגה העצמית האיכותית של המצוות. המצוות מעניקות לאדם ראיה ממוקדת הרבה יותר. דווקא על ידם מתחדשת זווית התבוננות יקרה ונפלאה. נשמת התורה, שאליה עיקר דרישתנו, מאוויינו ותשוקתנו, מתגלה ביתר ריכוז דווקא במצוות. היתרון אינו באור הנשמה אלא בכוחותיה. ואכן, המעשים מעוררים את כוחותיה של הנשמה ונותנים לה את הכח להחדיר לעולמנו את אורה.
יהי רצון שנזכה במהרה ל"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח"- לזריחת כבוד ה' ואורן העצמי של המצוות מתוך ההתעוררות שלנו במעשה המצוות.