כשמדברים על נושא היחס בין דת למציאות יש חילוקי דעות מובהקים בציבור הישראלי, שכן יש בו כאלה הסוברים שעניני הדת מנותקים מהמציאות ויש, לעומתם, הרואים התאמה ביניהם. חלק מהראשונים – כמו אנשי השמאל המתנגדים לדת ו/או האתאיסטים – סוברים כי יש ניגוד כזה מתוקף העובדה שהדת בכלל והיהודית בפרט (לדעתם) היא חסרת יסוד מבחינה עובדתית-עדכנית ולפיכך מייצגת את פיגור אנושי. לפי תפיסתם זו, הדת היא פרימיטיבית, אנכרוניסטית ובלתי-מציאותית, ובשל כך אין היא יכולה להתמודד עם דרישות הקיום העובדתיות היסודיות.

עם זאת, על אף שמדינת ישראל איננה מונהגת על ידי חובשי כיפות, אין היא מונהגת גם על ידי אתאיסטים מוצהרים. רבים מאזרחי ישראל היהודיים, וגם הלא-דתיים שביניהם, חשים קרבה למסורת היהודית ורואים חשיבות בהיותם בני העם היהודי. את היהודים העומדים בראש המדינה ניתן לראות כבעלי הכרה יהודית לפחות במידה שבה הם יכולים להעריך את חשיבותם של ערכים יהודיים לזהותם האישית. לרוב, היהודים העוסקים בפוליטיקה בישראל, גם אם הם אינם שומרי מצוות, מבינים את חשיבותה של היהדות במדינה דמוקרטית כמו ישראל, שבה מהווים בני העם היהודי את הרוב, ושמגמתה המוצהרת לייצג כלפי העולם את עניני העם היהודי. לפחות מסיבות אלה רואים מנהיגי המדינה את היהדות הדתית כחלק חשוב במרקם החברתי בישראל ואת ההלכה כעובדה שיש להתחשב בה לפחות במידה ובה מתחשבת מדינה בת-זמננו בזכויות הדת של מיעוטים.

אך עדיין רבים הם אלה שאינם שומרי מצוות הדת היהודית, אשר מאמינים ברעיון שהיהדות מנותקת מן המציאות. הסיבה לכך היא היותם קרבנות התפיסה השמאלנית-אתאיסטית. זו, אשר מבלי לבדוק לעומק את הבנותיה, מטיפה לכלל הציבור בכל דרך אפשרית ע

עדיין רבים הם אלה שאינם שומרי מצוות הדת היהודית, אשר מאמינים ברעיון שהיהדות מנותקת מן המציאות. הסיבה לכך היא היותם קרבנות התפיסה השמאלנית-אתאיסטית.

ל היות המסורת הדתית בלתי-מציאותית. ככזו – טוענים הם - מובילה מסורת זו את העם והמדינה בדרך מוטעית ומסוכנת, אשר כל הקשיים, הנזקים והסבל שהם עוברים הם תוצאתה. ברוח זו ממליצים המחזיקים בתפיסה זו על מדיניות אשר נראית בעליל למתנגדיה כמנוגדת למציאות. במקרה הטראגי של מדינת ישראל יש לשמאל הפוליטי (שהוא גם – שלא במקרה - אנטי דתי ואנטי לאומי) תפיסת מציאות שבגללה כושלת מדיניות ישראל הן מבחינה בטחונית והן מבחינה כלכלית.

במדיניות החוץ שלה מנהלת ישראל גישה האופיינית לערכים התבוסתניים והפייסניים המוחזקים בידי העולם המערבי-נוצרי. זו באה לידי ביטוי גם במדיניותה הצבאית-בטחונית, שבה כושלת ישראל בשני היבטים משלימים: מחד היא מנהלת מדיניות סבילה ותבוסתנית באופיה נגד אויביה ומאידך היא מדכאת את חיילי צבאה שלה. היא עושה זאת הן בכך שהיא מטילה עליהם משימות לא מוסריות, המנוגדות לעצם זהותו של הצבא. זה, האמור להגן על אזרחי מדינתו, לא רק מקבל מההנהגה הפוליטית של המדינה משימות הכוללות פגיעה בזכויותיהם של מתיישבים יהודיים אלא גם אוסר על חייליו לבטא את התנגדותם לכך. די בעובדה זו כדי להציג ביטוי של ההנחה השמאלנית שאין המסורת היהודית תואמת את המציאות הפוליטית. ויש, בנוסף לכך, שתי עובדות נוספות המשלימות זו את זו בנושא זה: האחת היא העובדה שחלק גדול מהחיילים שבהם מדובר הם שומרי מצוות והשניה היא הטלת איסור על רבני ישיבות ההסדר, שחלק גדול מהחיילים הם תלמידיהם, המהווים כוח אדם מעולה, מלהביע את עמדותיהם.

בפרט אחרון זה מבטאת הגישה הצה"לית לא רק את הרוע והאכזריות שקיימים בפגיעה בזכויות האדם של החיילים ולא רק את חוסר היעילות שיש בפגיעה ביסוד אמונתו של החייל הדתי, אלא גם בורות פשוטה לגבי היחס הנאות שקיים במציאות האנושית בכלל ובמסורת היהודית בפרט של אדם כלפי מורהו. התיימרותם של המנהיגים את מדיניות הצבא הישראלי לעמוד מעל לחוכמת המסורת ולהחליף את הדרכת הרבנים את תלמידיהם בכוח הזרוע מעידה יותר מכל על חוסר הכבוד שיש בגישתם היומרנית למציאות העובדתית של החיים היהודיים, שבה מהווה הקשר בין תלמיד לרבו-מורהו יסוד חיים הכרחי.

במובן זה צריך לגבור הציות למציאות על הציות לדת. כי בהקשר זה אין צורך להיות שומר מצוות או מאמין כדי להכיר במעמדו המרכזי של הרב במסורת היהודית; למותר לציין, בהקשר זה, כי ביחסה של ההנהגה הישראלית למסורת הדתית המוסלמית היא נוהגת בכבוד ובזהירות רבים יותר מאלה שבהם היא נוהגת כלפי המסורת היהודית – וזה, למעשה, מה שמהווה גם את אחד מצירי הסכסוך שישראל מעורבת בו; הרי אין הכבוד שנותנת ישראל לאיסלם נובע מהכרה בצדקתו הדתית אלא רק בסכנה שיש באלימותו הפוטנציאלית. לפיכך, דווקא ציותה של ישראל לאלימות המוסלמי, העולה בקנה אחד עם ציותה ללחצי העולם המערבי, מעיד על האמונת הטפלה של הנהגת ישראל במציאות הכוח. שכן, בסגידתה לכוח הזרוע, שלו היא קוראת "פרגמטיזם פוליטי", היא מעדיפה אותו על הצדק.

הכשלים, הטעויות והנזקים שבשיטה הקיימת בישראל של היום היו ידועים לאנשי ההלכה היהודיים מזה אלפי שנים, וזאת בשל היותם חלק בגוף המדע העצום שהתפתח במסורת היהודית בתחום הנהגת החיים הפנימיים של החברה – ולא רק היהודית.

בתחום הפוליטי הפנימי, שהוא הקובע גם את המצב הכלכלי, שולטות במדינת ישראל טעויות חמורות שנובעות ישירות מכך שהכוחות הפוליטיים שהכריזו על הקמת מדינת ישראל ואשר הכשירו חלק גדול מתשתיותיה החוקיות של המדינה, החזיקו בגישה סוציאליסטית. גישה זו, שמקורה ברעיון הנוצרי הרואה את הקנין הפרטי כנחות לעומת הענין הציבורי, בנתה את המדינה מסביב לעוול הממוסד של גזל משאביו של האזרח לטובת ניהול ריכוזי של חיי המדינה. כך מתנהלים חיי המדינה בטווח שבין המציאות המסחרית שעובדותיה נקבעות על ידי אנשי עמל, יצרנים ויזמים לבין האמונה הטפלה של הסוציאליסטים, הסוברים שבפגיעתם בכלכלה החופשית הם מועילים לאומה.

הכשלים, הטעויות והנזקים שבשיטה הקיימת בישראל של היום היו ידועים לאנשי ההלכה היהודיים מזה אלפי שנים, וזאת בשל היותם חלק בגוף המדע העצום שהתפתח במסורת היהודית בתחום הנהגת החיים הפנימיים של החברה – ולא רק היהודית. במיוחד מדובר בקשר שבין ההנהגה הפוליטית והדתית לבין ניהול דרכי הכלכלה הנוגעות לכלל הציבור. למעשה, די בעובדה זו כדי לקבוע את עליונות הבנת המציאות של המסורת היהודית על התיאוריה הסוציאליסטית, החדשה יחסית, ולו רק בשל העיסוק רב-המשאבים של העם היהודי בנושא החברתי במשך שנים כה רבות.

בנושא זה כדאי לשים לב לעלייתם לאחרונה בישראל של קולות הקוראים להתחשב יותר במסורת עם ישראל ולשלב אותה בחברה הישראלית. לאחרונה בלט בנושא זה שר המשפטים נאמן אשר בכינוס פומבי הביע עמדה התומכת בשילוב עקרונות מן ההלכה היהודית בחוק המדינה. בהקשר זה רבה ההתנגדות למגמה זו מצידם של הכוחות האנטי-דתיים בישראל, לאור הבנתם כי המסורת מציגה אלטרנטיבה לגישתם, העלולה להוכיח את עצמה כעולה על שלהם מבחינה מציאותית גרידא. מבחינה זו אין ספק כי יש מקום לבדוק את מידת התאמתה של מערכת המשפט היהודית המסורתית למערכת החוקית של המדינה על יסוד אובייקטיבי, כלומר על יסוד התאמתה לדרישות המציאות. ואף כי הדבר רחוק עדיין מיישום מעשי מלא, יש בו משום הכרה בהיותה של החוכמה היהודית רלוונטית לצורך פתרון בעיותיה של ישראל, שלא מן הנמנע שהיחלשותה נגרמת מחמת החזקתה בגישה מוטעית.