
בטקס חגיגי בבית הלבן בוואשינגטון, עם הרבה רעש וצילצולים, ובנוכחות הנשיא אובמה ושרת החוץ שלו קלינטון, נשיא מצרים מובארק ומלך ירדן עבדאללה, ייפתח בשבוע הבא עלינו לטובה הסיבוב המי יודע כמה של השיחות הישירות, בלחיצת יד בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרש"פ אבו מאזן.
אלא שאבו מאזן איננו נציגם האמיתי של הפלשתינים. הוא אולי היה כזה, עד ינואר אשתקד. באותה עת פקעה כהונתו, ומאז הוא עומד בראש הרש"פ מכוח האינרציה. כך שלא רק שהסיכומים עימו לא יהיו שווים את הנייר עליהם ייכתבו, אם ייכתבו, אלא שגם ספק גדול אם יהיה בכוחו לכפות על הפלשתינים סיכומים כלשהם.
ישראל והאמריקנים משלים עצמם שלמרות היעדר הלגיטימיות לכהונתו של אבו מאזן, עדיף להתדיין עימו. שהרי הוא נחשב, ככלות הכל, למתון שבין הפלשתינים. אלא שאפילו ה'מתון' הזה, מתכוון להציב שורה של תביעות, שכל אחת מהן אינה קבילה על ישראל – וסופן שיפוצצו את המו"מ:
אבו מאזן ידרוש את המשך ההקפאה, שאמורה להסתיים בעוד כחודש, ב-26 בספטמבר; נסיגה ישראלית לקווי 67' (אולמרט בחוסר אחריות משווע כבר הציע 97% מהשטחים, ולקיים לגבי היתרה חילופי שטחים, וגם את זה דחו הפלשתינים); פירוק כל ההתנחלויות עד האחרונה שבהן ועריכת טרנספר למאות אלפי היהודים החיים בהן, במגמה להפוך את לב מולדת העם היהודי ל'יודן ריין'; הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בכל השטחים שממזרח לקו הירוק עם גשר יבשתי לעזה ובירתה ירושלים; הכרה ישראלית ב'זכות השיבה', וגם ב'זכות' להחזיק צבא חמוש (להגנה עצמית, כמובן) ולכרות בריתות מדיניות וצבאיות עם מדינות באזור ומחוצה לו (איראן למשל);
ישראל והאמריקנים משלים עצמם שלמרות היעדר הלגיטימיות לכהונתו של אבו מאזן, עדיף להתדיין עימו. שהרי הוא נחשב, ככלות הכל, למתון שבין הפלשתינים. ועוד כהנה וכהנה.
מול כל התביעות הללו יש לישראל עמדות משלה, אולם אם נותרה בראש הממשלה שמץ של גאווה לאומית, עליו להציב בפני אבו מאזן, בראש וראשונה, תביעה אחת בלבד: הכרה פלשתינית בהיותה של מדינת ישראל מדינת לאום של העם היהודי. מדינה יהודית.
העולם כבר החליט
הפלשתינים, ובראשם אבו מאזן ה'מתון', הודיעו שוב באחרונה, כי אין להם כל כוונה להיענות לתביעה זו. המקסימום מבחינתם הוא הכרה במדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה, וכמובן – 'ברוב חסדם' – בגבולות 67'.
בכך מנסים אבו מאזן והפלשתינים כולם, להחזיר את המצב לראשית המאה שעברה, ולמחוק את ההכרה החוזרת ונשנית מצידם של הקהילה הבינלאומית ומנהיגי הערבים, בזכות היהודים למדינה משלהם – אפילו משני עברי הירדן. שטחי א"י המערבית והשטחים המהווים כיום את ממלכת ירדן, הוכרו כשטח הייחודי שבו תופעל ריבונות יהודית, בהזדמנויות הבאות: הצהרת בלפור (לונדון, 2 בנובמבר 1917); הסכם פייסל-ויצמן (לונדון, 3 בינואר 1919); ועידת השלום של בנות הברית בפריס (מארס 1919); ועידת סן-רמו של חבר הלאומים (1920); עצרת האו"ם (29 בנובמבר 1947).
סירובם של הערבים להכיר ביהדותה של מדינת היהודים, כך הגדירוה אומות העולם, אינו סותר, על פי ההגיון הפלשתיני ה... ה... - איך לומר זאת בעדינות? – המעוות, את התביעה הפלשתינית ממדינת ישראל: להכיר כעם פלשתיני את שברי המהגרים ממדינות ערב, שהגיעו לכאן ללא שום תודעה לאומית משותפת, וללא כל זיקה דתית לחבלי ארץ אלה, אלא רק בעקבות גלי ההתיישבות היהודית ובמגמה להתפרנס מהם. קל מאוד בזמננו, כשעל כל צעד ושעל מצויים ארכיונים ראויים לשמם, המכילים מיסמכים, עדויות וצילומים, להשתכנע בעליל, שהעם הפלשתיני אינו אלא המצאת הוקוס- פוקוס, יש מאין, של מדינות ערב, שקיימת רק עשרות שנים מעטות, וכל תפקידה אינו אלא לנגח את הקיום היהודי בארץ ישראל.
מה בעצם מפריע לערבים להכיר ביהדותה של מדינת ישראל? כלפי חוץ ולצרכי תעמולה טוענים הפלשתינים, כי אי אפשר להגדיר כמדינה יהודית, מדינה ש-20% מתושביה אינם יהודים ומגדירים עצמם מרצון כפלשתינים.
דת ולאום גם יחד
אבל אין זו הסיבה האמיתית להתעקשות הפלשתינית שלא להכיר בישראל כמדינה יהודית. הסיבה האמיתית נעוצה בעובדה שהכרה
השאלה היא, מה זה בכלל עניינם של הפלשתינים כיצד יגדירו היהודים את עצמם? - אלא שכאן בדיוק קבור הכלב הפלשתיני. דת אינה זקוקה למדינה. כפי שיש נוצרים צרפתיים ונוצרים פולניים, יכולים להיות, מבחינתם, יהודים צרפתיים ויהודים פולנים. בזהות יהודית לאומית עצמאית בא"י, והכרה בזכות העם היהודי למדינה משלו, סותרות את טענתם הבסיסית, כפי שבאה לידי ביטוי באמנת אש"ף ובאמנת החמאס, שהיהודים הם דת ולא עם ולא לאום. קשה להם להבין שלא ככל העמים בית ישראל, ושהיהדות היא גם דת וגם לאום (וזאת בשונה מהמקובל בקרב עמים אחרים).
השאלה היא, מה זה בכלל עניינם של הפלשתינים כיצד יגדירו היהודים את עצמם? - אלא שכאן בדיוק קבור הכלב הפלשתיני. דת אינה זקוקה למדינה. כפי שיש נוצרים צרפתיים ונוצרים פולניים, יכולים להיות, מבחינתם, יהודים צרפתיים ויהודים פולנים. ומכאן שהיהודים חייבים להתפזר, מבחינת הפלשתינים, ולחיות להם בגלויות השונות. ללא שום זכות למדינה עצמאית לאומית. ללא שום זכות לטריטוריה משלהם.
העמדה הזו מאחדת את כל הערבים. לא רק האוייב החמאסי ולא רק האוייב האש"פי, לא רק הסורים והאיראנים ולא רק הסעודים והעיראקים, אלא גם ידידים-לכאורה (עוד ידידים כאלה ואבדנו) כמצרים וירדן, שעושים כל מאמץ להחליש את ישראל – צבאית ומדינית. אלה גם אלה מוּנְחים בידי שלום קורייש – ההסכם הכוזב שמוחמד חתם בחודייבה עם היהודים בני שבט קורייש, לשלום של עשר שנים, אך הפר אותו כעבור שנתיים וטבח את כל יהודי קורייש שבטחו בשאננותם בהסכם עם מוחמד.
לך תסביר להם שעם ישראל הוכר כעם כבר לפני כ-3,500 שנה, בידי גדול צוררי ישראל בזמן ההוא, פרעה מלך מצרים: "הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו". לך תסביר להם שמאז גלות מצרים מבוססת הלאומיות היהודית על בסיס האחדות היהודית ועל תפיסת שותפות הגורל בין כל היהודים בעולם.
לך תסביר להם שמדינת ישראל נוסדה לשמש בית לאומי לעם היהודי באשר הוא. ושעל יסוד התפיסה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, באו לעולם חוק השבות, דגלה של מדינת ישראל (עם פסי הטלית וסמל המגן דוד היהודי שמעטר מזה דורות את פרוכות ארון הקודש בבתי הכנסת) והימנונה של מדינת ישראל: "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופיה".
סדר הדברים היה זה: לא שמדינת ישראל המציאה לעצמה עם, כפי שאירע במדינות מודרניות אחרות, אלא שהעם היהודי הוא שחידש את מדינת ישראל, המדינה היהודית, במולדתו ההיסטורית, על בסיס זכויותיו ההיסטוריות וזכויותיו שהוכרו במשפט העמים. במדינתו זו קיבל העם היהודי על עצמו, שלא לפגוע בזכויות הפרט של הלא יהודים, כל עוד אינם מרימים יד כנגד מדינתם.
זו האמת ואין בילתה. ולפיכך יהיה זה המהלך הנכון מצידה של ישראל, למיצוי זכותה הבסיסית, אם תתבע, קודם כל וראשית לכל, הכרת הפלשתינים בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ותדחה את הנסיון הפלשתיני הנואל (המגובה, למרבה הצער, בידי יהודים קיצוניים משמאל ומימין גם-יחד), לבטל קיומה של המדינה היהודית האחת והיחידה בעולם כולו.