חגיגה ענקית היתה בזמן הבאת הביכורים. כל בעלי השדות בארץ ישראל שהבכירו הפירות בשדותיהם, היו מתאספים בערב לעיר המרכזית במחוז. זה עם רימון אחד שביכר, וזה עם תאנה שביכרה. הביכורים היו נתונים בתוך טנאים (סלים) מעוצבים כל אחד כיד הדמיון השורה עליו. ולמחרת היו יוצאים כל אחד עם הטנא שבידו לירושלים, תזמורת גדולה של כלי נשיפה ליוותה אותם, ובכל מקום יישוב שעברו, קידמו אותם התושבים בשירה ובריקודים. בכניסתם לירושלים היו מקדמים את פניהם אנשי ירושלים בתופים ובמחולות, ואומרים 'ברוכים הבאים אחינו שבשדות'.

כעבור שבועיים שלושה כשכל הפירות כבר הבשילו, היו בעלי השדות מרימים תרומות ומעשרות, והיו ממלאים עגלות וקרונות מלאים בתרומות ובמעשרות ומביאים אותם לירושלים לכהן, ללוי, לעני וכו'. – וראו זה פלא, לא היו תזמורות, לא היו חגיגות בדרכים, ואנשי ירושלים לא קידמו אותם בברכה מיוחדת. אלא היו מכוונים את העגלות והקרונות למחסני האספקה של הכהנים והלויים. היו אומרים יפה תודה, ואנשי השדה היו חוזרים לבתיהם בשלום.

כיצד יתכן שעבור רימון או תאנה אחת היו כולם יוצאים מכליהם ברוב שמחה, ואילו עבור עגלות וקרונות טעונים בסחורה רבה, לא נמצא ולו מחצרץ אחד, שינשוף בחצוצרתו?

כשחילקו את ארץ ישראל לשבטים, הכהנים והלויים לא קיבלו חלק ונחלה בארץ. ה'עיסקא' בין בני ישראל לכהנים היתה – אנחנו נעבד את האדמה ונגדל פירות, ואתם תעבדו בבית המקדש. ובתמורה לעבודת הקודש שלכם, תקבלו תרומות ומעשרות מאתנו – אנחנו

כשאדם מגיע למידת הכרת הטוב ומבין שההורים, האשה, הילדים, הבית, השדה, הפירות, הלחם, הטעם, הריח, הכל מאת ה', והוא זה שאחראי על השפע העצום שנתן לנו, ואינו חושב שכוחו וגבורתו עשו את החיל הזה

נתעסק בגשמיות ואתם ברוחניות. וכמו שלא שרים ומזמרים כל בוקר לבעל המכולת שמביא את הלחם והחלב, כך אין צורך לשיר ולזמר ליחסי ה'תן וקח' בין האחים שבשדות לבין הכהנים והלויים שבבית המקדש.

אולם הרימון והתאנה שהבכירו אינם עיסקא מסחרית גרידא, הם סמל של 'הכרת הטוב' להקב"ה על הטוב אשר גמלנו - 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'...' אנו מביאים לבית המקדש, מקום מושב הקב"ה, את הפרי הראשון מהאדמה אשר נתת לנו במתנה. ועל כך יש לשיר לזמר ולרנן.

כשאדם מגיע למידת הכרת הטוב ומבין שההורים, האשה, הילדים, הבית, השדה, הפירות, הלחם, הטעם, הריח, הכל מאת ה', והוא זה שאחראי על השפע העצום שנתן לנו, ואינו חושב שכוחו וגבורתו עשו את החיל הזה. על כך יש להוקיר ולשבח אותו, על כך מגיעה לו תזמורת כלי נשיפה, שירה וריקודים. כי האדם מטבעו מדחיק את הטובה, ואינו חפץ להודות בטובה שהיטיבו אתו.

נאמר בפרקי אבות (פרק ב' משנה ט') 'איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו', רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם'. וכוונת ר' שמעון שהלוה ואינו משלם היא 'מדה כללית באדם'. לא מדובר כאן רק על חטא הגזילה שגוזל את המלוה, אלא על הסיבה הנפשית העמוקה שבגללה הוא מעיז שלא לשלם, והיא מפני שאינו מרגיש חיוב 'הכרת הטוב' שחב למלוה שהלוה לו את כספו כשהיה נזקק לו. והמופקע מהרגשת חיוב זו, הוא הרע מכולם! זוהי דרך רעה שממנה צריך להתרחק מלוא העין.

ועוד דבר נפלא יש באדם שיודע להכיר טובה. מי שיודע להודות לה' על כל הטובה אשר עשה עמו, ולא מלא מעצמו על הטובה שיש לו. מסוגל גם להתבונן 'למטה', באנשים שלא צלחה דרכם כמוהו, ולהבין לליבם, ולסייע להם ככל שיוכל כדי להעלותם על דרך המלך. רק אדם שחושב שמעשיו הם אלו שעשו לו את החיל הזה, ורק לו חלק ונחלה בעושרו, אינו מסוגל לחשוב על השני. כי ה'אגואיזם' השולט בו מונע ממנו מלהתבונן לצדדים.

מי שמבין שילדיו המוצלחים והבריאים הם לא דבר מובן מאליו, אלא מתת ה' משמים, יודע לסייע לאנשים אחרים שלא זיכה אותם ה' בילדים בריאים ומוצלחים. הוא זה שיתנדב בבתי חולים, באגודות החסד למיניהם, בעזרה וסיוע לנזקקים. מי שחושב שהכל 'מגיע לו'. לעולם לא יבין את מצוקת הזולת.