סקירה היסטורית כמעט אלמנטרית, שטחית וממש לא מעמיקה, על התקופה מאז פרוץ המאה שעברה,קרי 1900, תגלה לנו רצף מדהים ואולי מזעזע של ארועים היסטוריים "משמעותיים" מחד ופריסת מוקשים ומכשולים וקביעת דרכי פעולה במזה"ת מאידך.
הבמאים: ממלכת בריטניה הנאורה.
תקופה: 1900עד 2006 - מאה ושש שנים . ואולי גם קצת על העידכונים של 2010 מחצר המלוכה הבריטית.
הנפשות הפועלות: ההנהגה הציונית, האימפריה הבריטית על הצהרותיה וספריה, נציביה, נציגיה ובאי כוחה בתקופת ה"מנדט" הבריטי וכמובן בני דודינו הערבים.
מאחורי הקלעים ולעיתים על הבמה בריש גלי וללא תחפושת: המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, ושונאי ישראל באשר הם.
ואלה הדברים מן הקל אל הכבד, מן הפשוט אל הסבוך ומן הידוע אל הנסתר:
"חוזה המדינה", הד"ר בנימין זאב המכונה תיאודור הרצל (2 במאי 1860) "הגה" את רעיון השיבה בשלהי המאה התשע עשרה. ולמה יש מרכאות במילה "הגה" ? כי רק אלו אשר טרחו לבדוק יודעים שסבו של הרצל היה "בעל תוקע" אצל הרב יהודה שמואל אלקלעי. וישאל הקורא, ומה בכך? תשובה: הרב אלקלעי הסמך לרבנות בארץ ישראל בשנת 1827 וחזר לסרייבו וכיהן כרב בעיירה זמלין 
מכתיבה לדיבור ומדבור למעשה החל הרצל את נדידתו ושיחר לפתחם של נדיבי העם ומלכי העולם. בחלומו לפתרון ובעזרת ידידו מאקס נורדאו הכין תשתית לקיום קונגרסים ציוניים בנושא הציוני.
לתקופה ארוכה.
באותו בית כנסת ביקר סבא הרצל, אבא הרצל והנכד המפורסם בינימין זאב תיאודור. נכד זה, ללא ספק, ינק בשחר נעוריו מהאווירה ה"ציונית" שהשרה הרב אלקלעי בגישתו המהפכנית לכינון שיבת ציון אך משום מה,אולי בגלל אמו שבאה מבית לא מסורתי במיוחד בלשון המעטה או אולי עקב רוחות האמנציפציה שנשבו באותה העת, הדחיק את הפן הדתי . מחקר עדנכי גם מראה שהרצל הנכד, בניגוד לדעה הרווחת, ביקר במוסדות (אולי ישיבות) דתיים וידע קרוא וכתוב את שפת עמינו.
בני זמנו של הרב אלקלעי, הרב אליהו גוטמכר (הרבי מגריידיץ) , הרב שמואל מוהליבר, הנצי"ב- הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הרב צבי הירש קאלישר(1874 - 1795) גם דגלו בגישה דומה לתת ביטוי ללאומיות היהודית בכינון מדינה וכו'. כמוהם היו סיר משה מונטיפיורי, יהודה לייב פינסקר ומשה לילינבלום שהגו בביטויים לאומיים בפן המעשי; כל אחד בדרכו הוא.
עיסוקו של תיאודור הרצל כעיתונאי חשף אותו לעולם אחר. עיסוקו השתרע מעיתון "דער נייע פרעסע" הוינאי ופיטוריו משם עד לסקירת הטקס המחפיר של שבירת חרבו וקריעת דרגותיו של קפטן (המקביל לדרגת סרן שלנו) אלפרד דרייפוס בחצר ה"אקול מיליטר" בפריז. בנוסף לנסיונותיו החוזרים ונשנים ל"התקבל לחברה" ובספיגת עלבונות גלויים וסמויים כתלמיד בבית הספר היסודי עד ההישג המרשים של ד"ר למשפטים, הניע המחזה הצורב הזה את הרצל לשרטט קוים ראשוניים לתכנית "מדינת היהודים".
מכתיבה לדיבור ומדבור למעשה החל הרצל את נדידתו ושיחר לפתחם של נדיבי העם ומלכי העולם. בחלומו לפתרון ובעזרת ידידו מאקס נורדאו הכין תשתית לקיום קונגרסים ציוניים בנושא הציוני. את השאר בנושא הרצל אנחנו די מכירים ואמנם, אליבא דידיה, האגדה לא נשארה אגדה והוא השיב את נשמתו ליוצרו בכ' תמוז תרס"ד. (1904)
ימי מלחמת רוסיה יפן (1904 – 1905 ), ובהמשך מגיעה מלחמת עולם (1918-1914) תוך כדי שנות ההגירה הגדולה(1881-1925) מביאות אנדרלמוסיה ומבוכה בעולם. התמרמרות הצבא הרוסי על הכשלון הצורב במלחמת רוסיה –יפן, הסכם הכניעה של גרמניה, עקורי מדינות ומהגרים, המהפיכה הבולשוויקית , ריספוטין המוזר שנחשב בעל כוחות מאגיים מנהל למעשה את האימפריה הרוסית בידיעתו של הצאר ניקולאי. מלחמות פנימיות ברוסיה בין ה"משמרות אדומים" ל"משמרות הלבנים", חלוקת העולם לפי מפה חדשה, קריסת האימפריה העותמאנית, התרחבות האיפריה הבריטית, ועוד, היו רק חלק מהמרכיבים של התסכול העולמי.
בתוך כל זה נועדו ראשי הציונות כמו הד"ר חיים וויצמן, עם ראשי הממשל הבריטי ויצרו יחסים חיוביים עם הממלכה הבריטית בהנחה ובתקוה שאלו יחזירו להם ידידות אחרי הנצחון על האימפריה העותומאנית. ואכן, השתדלות אצל הממלכה ותרומתו של הד"ר חיים וויצמן למאמץ המלחמתי הניבה את "הצהרת בלפור" הידועה. נציין גם שנמעני הצהרה זו לא היו אנשי ההנהגה הציונית אלא הברון ליונל וולטר רוטשילד שהתבקש להעבירה לידיעת ההנהגה הציונית. עוד נציין שהתאריך המופיע על הצהרה זאת (2 נובמבר 1917) הוא גם תאריך הסטורי לא רק בגלל ההצהרה.
שנה וחצי קודם לכן (1916)באו בסוד שיח ודברים סר מרק סייקס הבריטי (מזרחן וממעצבי מדיניות ארצו במזה"ת) ושארל-ג'ורג' פיקו (לשעבר קונסול צרפת בבירות) להסכם חלוקת המזה"ת לכשתעזור צרפת לבריטניה להשיג את מטרותיה בחלק ארץ זה. ההסכם, שלימים נודע בשם "הסכם סייקס-פיקו" כלל את רוסיה כמחותנת בשידוך הזה שהדירה רגליה מהחתונה וגם גלתה את מערומי ההסכם לכל העולם. כנראה בגלל שכשהגיע הדבר למעשה פני הידידים כבר לא היו כתמול שלשום. רוסיה היתה עסוקה במהפיכה ובתוצאותיה אחרי שהמנהיג הידוע ולדימיר איליץ' לנין (1924-1870) תפס את השלטון בכוח מידי המזכיר קרנסקי. שבועיים קודם לכן נכנסה לתוקפה השליטה הבריטית על א"י (בכיבוש מזהיר בסיועו של סגן אלוף לונל תומס אדוארד לורנס הנודע בכינויו "לורנס איש ערב" וללא נחיצות בעזרתה של צרפת) ובריטניה רצתה להוכיח קבל עם ועולם מי ה"בעל הבית" על המזרח התיכון ובד בבד לצאת ממחוייבותה בהסכם לצרפת. הנהיגו נציגיה של האימפריה הבריטית ממשל צבאי בארץ ישראל בריסון ואיזון את המצב החדש.
מה שברור הוא שההנהגה הציונית לא הרפתה מהמסמך ועשתה את כל הנדרש ואולי יותר כדי שה"מסמך" יראה בעל משקל חוקי ורישומו יהיה ניכר במומ"ים בין ההנהגה לממלכה ולא ייראה ולא ישמש כמס שפתיים מצד ממלכת בריטניה
בראייה מפוכחת של אותו זמן היה על ראשי הציונות, בראשם הד"ר וייצמן, לחזות מכשולים ביישום "הצהרת בלפור" כי מי יערוב שדין הצהרת בלפור שלא היה יותר ממכתב אישי ללורד רוטשילד יקבל יותר תוקף מהסכם סייקס-פיקו שנגנז ורוקן מתכנו עד שנת 1924? אבל , כדרך היהודים, כשהפריץ מחייך ומתייחס, מקבלים עידוד. וכל כך למה? כי בהסכם סייקס-פיקו הגדרו גבולות שליטה עם סרגל ועפרון ומן הסתם גם מחוגה ומחק, קווי מתאר ושיתוף פעולה בין הצרפתים לבריטים ולרוסים וכולם נהיו מחותנים למסיבה. לעומתו ב"הצהרת בלפור" – שר המושבות או אם תרצו שר החוץ הלורד ג'יימס בלפור יר"ה לא הביט אפילו במפה. ההצהרה היתה מנוסחת במיטב הערפול הבריטי . מלים כמו "הקמת בית לאומי לעם היהודי" שפורשו בהתלהבות על ידי ההנהגה הציונית כאישור אומות העולם לשיבת ציון קבל תפנית מיוחדת כשאחד מצירי הפרלמנט הבריטי אמר דברים ברוח ספרותית להסביר את כונת ה"משורר" בהצהרה: "לא התכוונו שפלשתין תהיה יהודית כמו שאנגליה היא לאנגלים וצרפת לצרפתים". מה שברור הוא שההנהגה הציונית לא הרפתה מהמסמך ועשתה את כל הנדרש ואולי יותר כדי שה"מסמך" יראה בעל משקל חוקי ורישומו יהיה ניכר במומ"ים בין ההנהגה לממלכה ולא ייראה ולא ישמש כמס שפתיים מצד ממלכת בריטניה כפי שנראה להלן.
בין תרע"ח לתר"פ (1918-1920) ובגלל תרומתו למאמץ המלחמתי, מצוי היה הד"ר וויצמן במסדרוני הממלכה הבריטית בלונדון ואכן, לקראת ועידת סן רמו (18 באפריל 1920), היו כמה מהלכים שהוא יזם שבסופס הוזמן לועידה. בועידה זאת המירו הבריטים,יש אומרים בהשפעתו של ווייצמן, את השלטון הצבאי ב"מנדט" . סיכום הועידה כלל את ההחלטות הבאות:
א)המדינות בחצי האי ערב תהיינה עצמאיות.
ב) בריטניה תקבל מנדט על ארץ ישראל ועיראק.
ג) צרפת תקבל מנדט על סוריה ולבנון. בהחלטה גם נאמר שבריטניה (במקור: "בעלת המנדט על ארץ ישראל") תהיה אחראית למימוש ההצהרה מיום 2 נובמבר 1917. קרי, נתינת תוקף יותר רשמי לההצהרה "הידידותית" עד כדי הפיכתה לחלק מתנאי המנדט שהחל בשנה זו.
ד) ימונה נציב עליון לארץ ישראל.
(המשך הנושא בפרקים הבאים וגם חלק מהתכתבות עם מלכת אנגליה ומחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי).