חג החינוך ממרכז את הפוקוס שלנו, למשמעות העבודה החינוכית הפרטית והציבורית, שהיא יסוד הנחלת התורה לדורות הבאים. המחנך הראשון שהריק את חניכיו, היה העברי שייסד את התנועה העברית, והביא אותה אל ארץ העברים. עוד קודם שבא הציווי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, כבר יצא הוא עם אביו ארצה כנען. ההבנה הנפשית הפנימית היתה אין זה מקומנו, ארץ כנען היא נחלתנו. הוא הולך לארץ העברים עם הנפש אשר עשו בחרן. הוא מנחיל את נשמת העבריות הנאצלת, לתוך תהומות של חושך אלילי, לנפשות חרניות שנדבקו לתנועה העברית, שחרטה על דגלה את האמונה בבורא העולם, ובחיים שמודרכים על ידו.
חג החינוך מחזיר אותנו להגדרה החינוכית של אברם העברי, כפי שהגדיר אותה רבי שלמה יצחקי בפירושו לכתוב וירק את חניכיו: התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. זוהי הגדרה בראשיתית, הצריכה להילמד על ידי כל אחד ואחת, בין אם הוא תעשיין, כלכלן, מורה או אב, ובין אם היא מתכנתת מחשבים, רופאה, יועצת חינוכית או עקרת בית.
שני מרכיבים מעמידים את ההגדרה הזאת, התחלה ועתיד. החינוך מושתת על שתי רגליים. התחלת השימוש והעבודה של הכלי או האדם, לייעוד העתידי שלו. מבחינה זו אין הבדל בין תפקודו של כלי לתפקודו של אדם. חנוכת המזבח במקדש, היא התחלת עבודת המזבח במצבו העכשוי, ביישום ייעודו העתידי. חנוכת הבית היא התחלת החיים בבית, כפסיעות ראשונות לייעוד שאליו הבית מתקדם. כך הוא גם החינוך העצמי, חינוך הזולת, החינוך בגיל הרך והחינוך הבלתי פורמאלי. יש לראות את שני הצדדים, ההתחלה והעתיד, ההווה והייעוד שלשמם אנו מחנכים. ניתוק בין ההתחלה להמשך, הווה בלי ייעוד, ס
צאו וראו כיצד סחפה אחריה התנועה העברית של המאה הקודמת המונים, שהבינו שהעבריות הנאצלת היא דבר חדש שכדאי למסור עליו את הנפש
ותר את כל הערך החינוכי שבהגדרה הזאת.
אין גם הבדל בין חינוך עצמי לחינוך הזולת. אותן דרישות העומדות בבסיס החינוכי, זהות. המחנך שהריק את חניכיו לקראת הייעוד של חייהם, צעד באותו מסלול עצמי ואישי לחינוכו הפרטי. הוא דרש מעצמו את מה שהאיר לאחרים. הוא עמל לחנך וליישר את עצמו בדרך העבריות, לפני שעשה נפשות בחרן. את האור החינוכי הזה מאירים בחג החינוך ביודעין ובלא יודעין.
אורות החינוך שלנו נותקו מבסיס הטבעיות הפשוטה של העבריות הנאצלת. עבודת אדמה, עבודת כפיים, חיי טבע, מוסריות, עזרה לזולת, נתינה, אחריות, פשטות, שירה, מקוריות, דבקות במשימה, התמודדות, העזה, מנהיגות, הפכו מזמן לקלישאות במקרה הטוב, ולאנכרוניזם שאין לו ולא כלום למציאות של חיי היומיום. לא פותחים שנה בלי תיק חדש. לא יכולים לעמוד בפני הדרישות של הילד לנעליים שאינן מותגיות. לא מקבלים יותר בגדים משומשים שעברו מילדי המשפחה. הסתפקות במועט היא כותרת המתאימה למשנה באבות, אבל לא לחיי היומיום שלנו. עשרה פלפונים למשפחה ממוצעת, במקרה הטוב הם רק סעיף במשכורת החודשית. לא מצליחים להכניס את הערכים שאנחנו מאמינים בהם לחיים שלנו, ולבטח לא של ילדינו.
חג החינוך מחזיר אותנו להגדרה החינוכית של וירק את חניכיו. כיצד הצליח מנהיג התנועה העברית למשוך אחריו את הנפשות בחרן לארץ לא מוכרת ולא ידועה, ולערכים של אמונה, מוסריות, נתינה, והארה של אור? אורות החנוכה המאירים את החושך מסמלים אחת בשנה לכל השנה מהו הייעוד. אור התורה מאיר לנו את הדרך. מצווה היא נר ותורה היא אור. אברם העברי הרים דגל אחר מכל הדגלים שהתנופפו בחרן. הדגל הזה משך אחריו המונים, כי הוא התווה דרך אחרת, שמשאירה מאחוריה את מנעמי החיים של בליינות קניונים, ואת הופעות הזרקורים מרצדי במות ההמונים, לטובת הפשטות, הצניעות, דבקות במשימה, ומסירות נפש לחיים של תורה ועבודה. אור המוסר של נתינה, התנדבות, הקרבה, יגיעה ועמל כפיים, יצרו את הרוח האחרת שהביאה תקווה ואמונה לחיים של יושר ונקיות כפיים. צאו וראו כיצד סחפה אחריה התנועה העברית של המאה הקודמת המונים, שהבינו שהעבריות הנאצלת היא דבר חדש שכדאי למסור עליו את הנפש. יש בה ערכים אמיתיים של נתינה והגשמה, שיתופיות, סיפוק וחיי אמת, שלמענם כדאי לוותר על מנעמי החיים ונהנתנות אישית.
אלה הם ערכים של תורה. התנועה העברית הרימה ערכים סוציאליים ותרבותיים המוארים באור של קדושה, ונותנים הרגשה של עבריות נאצלת, גם אם לא יודעים לקשור אותם למקור. ערכים אלה הביאו למשחקים בשכונה, חקלאות, טיולים מתוך הזדהות עם הטבע, אתגריות מנצחת, מלאכת יד, תוכניות לימודים של תזונה , זמרה ותפירה, פשטות וצניעות, אהבה ואחווה.
הערכים האלה לא פסו מחיינו. את האור הגדול הזה עלינו להאיר. לא מאירים אותו בנאומים ובהטפות. לא מנחילים אותו בכתיבת
יוסף בא אלינו כל שנה בחג של מוסיף והולך. לא מסתפקים בחג בהארה של נר איש וביתו, אלא מהדרין ומוסיפים בכל יום עוד נר ועוד נר.מאמרים ובהסברה. האור הזה יאיר בנרות קטנים שיאירו אור גדול. כל אחד הוא אור קטן כתבה שרה לוי תנאי. כל אחד הוא נר שמאיר את האפלה בכל מקום. תפקידנו הוא להעלות את האור בכל מקום שאנו נמצאים. המחנך דרור וינברג מח"ט חברון הבין את זה, וידע להנחיל לחניכיו את הערך החינוכי, שלרוץ ביום הכיפורים בתנאי הגזרה ולאבטח את הגבול, הוא הנתנה תוקף קדושת היום.
להתפלל בבית כנסת מתוך דבקות ויראת שמים היא הארה של נר. להזמין שכנים לשולחן שבת הוא נר מצווה שמאיר את החושך בשכונה. להדליק נרות חנוכה במרפסת, היא הארה ככוכבי לילה, והארת לבבות רוקדים עם כוכבים. תפקידנו להיות נרות. אם נקום בבקר בידיעה שקמנו להאיר, נהיה כמו נרות. כל מעשה טוב הוא נר. כל הארת פנים, עזרה לזולת, התנדבות ונתינה, מאירים את החושך. הנרות הכי קטנים אור גדול נותנים כתבה נעמי שמר. נר ועוד נר ועוד נר הם לא שלשה נרות, הם אור גדול. את האור הזה לומדים מחג החינוך.
יעקב שולח את וסף מחברון שכמה, כדי להאיר לאחים, ולהביא להם בשורות של אחדות. פרשת יוסף שבה אלינו כל חנוכה. העקרון היוספי הוא מוסיף והולך. רחל קוראת לו יוסף על שם ההוספה. הוא אינו מסתפק במה שיש, הוא מוסיף עוד ועוד. הוא אוסף בר, הוא מתכונן לבאות. הוא נערך לעתיד וצופה את הנולד. אנחנו השלוחים של הקב"ה שנשלחנו כאן להאיר את הדרך. תהיה נר, תתפקד כמאיר בכל מקום. לתיקוני שדרתיך, נשלחת להיטיב את הנרות, ולא לעיוותי חלילה.
יוסף בא אלינו כל שנה בחג של מוסיף והולך. לא מסתפקים בחג בהארה של נר איש וביתו, אלא מהדרין ומוסיפים בכל יום עוד נר ועוד נר. מוסיפים קדושה מוסיפים אור, ויודעים שתפקידנו הוא להאיר בכל מקום בכל מצב ובכל זמן. כן זה עוזר, גם אתם הדליקו נר, הנרות הכי קטנים אור גדול נותנים.