דרשת חכמינו בתחילת פרשת ויחי, למה פרשה זו סתומה, מעוררת תמיהה. גם קודמותיה, פרשיות ויצא ויגש סתומות הן, ומה ראו לשאול על פרשת ויחי דווקא? אלא שפרשת ויחי היא סתומה שבסתומות. כל פרשה סתומה בתורה רחוקה מקודמתה על פי המסורה עד תשע אותיות. אך פרשת ויחי סמוכה לסוף פרשת ויגש, ללא כל מרווח ביניהן. חכמינו נותנים הסבר רעיוני לצורה הגראפית של הכתיבה, לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מחמת השעבוד שהתחילו לשעבדם (רש"י).
עדות לתחילת השעבוד במצרים, ניתן למצוא כבר בפרשת ויחי. מנהיגותו של יוסף במצרים בפרשיות הקודמות, מבטאת שלטון יחיד מוחלט. התורה נוקבת כבר בתחילת שנות הרעב בדברי פרעה, לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. פרעה נותן לו יד חופשית לעשייה ככל העולה על דעתו. בסוף פרשת ויגש, מתוארות כבר מהפכות של ממש במצרים בהנהגת יוסף. ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה ... ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו.
אך דווקא יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, בשבוע שקוראים את הפרשה הסתומה, המציינת את סתימת עיניהם וליבם של ישראל, אומרת דורשני. 
אך עם מות יעקב מנסחת התורה את מעמדו של יוסף, במילים שניתן להבין מהן שהוא כבר לא כל יכול. קיום השבועה ליעקב אל נא תקברני במצרים, אינו פשוט כלל ועיקר מבחינתו. האם יוסף יכול לעזוב את מצרים וללכת לקבור את אביו? לכאורה היה ניתן להבין שאין מי שיעכב על ידו. אך התורה מתארת את זה אחרת. וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באוזני פרעה לאמר אבי השביעני ... ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה.
יוסף נזקק לשירותי המקורבים לפרעה, כדי שהם ישכנעו את פרעה להסכים לבקשתו. הוא מדבר אל מקורבי פרעה במילים אם נא מצאתי חן בעיניכם. לא שמענו ולא מצאנו דיבור מתחטא כזה באוזני מקורבים למלך, מאז שעלה יוסף לשלטון. ועוד, מדוע הוא שולח משלחת לפרעה במקום לדבר אליו ישירות. וכי מי יכול יותר להשפיע על המלך, מלבד זה שעל ביתו ועל פיו יישק כל עמו? ייתכן שמעמדו של יוסף אחרי מות יעקב השתנה. הוא כבר לא כל יכול, וכבר איננו נחוץ לשלטון המלך, כפי שהיה בתחילת שנות הרעב. עתה אחרי שהסתיימו שנות הרעב, והגיעה ברכה למצרים עם בואו של יעקב, שוב מעמדו של יוסף אינו כבעבר.
התחלת השעבוד לאחר מותו של יעקב, מקדימה את פרק א של ספר שמות. עוד לפני המיסים וערי המסכנות, מתחיל תהליך של דחייה חברתית והפניית עורף לכל הטובה שנעשתה למצרים. הפרשה הסתומה מודיעה שספר בראשית מסתיים כבר בשעבוד. אולי לא בשעבוד קשה כבתחילת ספר שמות, אבל שעבוד של גלות וכפיפות קומה לאומית כבר נמצא כאן.
תענית עשרה בטבת חלה כל שנה בשבוע שקוראים בו את פרשת ויחי. יש קשר בין תחילת המצור על ירושלים לסתימת עיניהם וליבם של ישראל. חורבן ירושלים וחורבן העם משותפים הם. כשמתחיל המצור על ירושלים מתחיל השעבוד במצרים. חורבן הארץ הוא חורבן העם ולהפך. רבותינו הוסיפו לעשרה בטבת את התואר יום הקדיש הכללי. אכן אין נכון ממנו לציון מקום וזמן בלתי ידועים, של יהודים שמתו על קידוש השם בימי השואה האיומה, של מלחמת העולם השניה.
אך דווקא יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, בשבוע שקוראים את הפרשה הסתומה, המציינת את סתימת עיניהם וליבם של ישראל, אומרת דורשני. את המעבר בין ספר בראשית לספר שמות, היטיב לתאר ישראל אלדד בספרו הגיוני מקרא. ספר בראשית הוא ספרה של המשפחה, בו יכולנו בימי החורף הקרירים להתכרבל ליד התנור החם, ולשוחח על השמחות והבעיות של אברהם יצחק ויעקב. אך רק הופכים דף לספר שמות, והנה עם שלם משועבד תחת נוגשים מצריים המעבידים בפרך, רוצחים ומענים ללא אבחנה.
אין מתאים יותר לסמוך את יום הקדיש הכללי, של שעבוד העם תחת קלגסים נאציים באימת רצח המוני, של שוטרים יה
אין מתאים יותר לסמוך את יום הקדיש הכללי, של שעבוד העם תחת קלגסים נאציים באימת רצח המוני, של שוטרים יהודיים ויודנראט, ושל חייתיות אכזרית של מוות בכל מקום, לשואת היהודים במצריםודיים ויודנראט, ושל חייתיות אכזרית של מוות בכל מקום, לשואת היהודים במצרים. סופו של ספר בראשית ותחילתו של ספר שמות, מתארים לנו את שלבי השעבוד הנורא עד ותעל שוועתם אל האלקים. הפרשה הסתומה היא כפולה. יש בה סתימת עיניהם וליבם של ישראל במצרים, ויש בה סתימת עיניהם וליבם של ישראל בשואת אירופה הארורה.
יתירה מזאת. התנהגותם של הנאצים ימח שמם וזכרם, נשענת ונלמדת מהתנהגות פרעה ומצרים, בשואה האיומה של שעבוד מאתיים ועשר שנים. מי שמעיין בכתובים, נדהם לראות את שלבי הפתרון הסופי במצרים, באים לידי מימוש בפתרון הסופי באירופה. את ההתחלה ראינו כבר בחיי יוסף אחרי מות יעקב. ההמשך הוא ברור, מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. לא משנה אם היה חדש ממש או שנתחדשו גזירותיו, הוא חדש כי הוא לא ידע את יוסף. אי ידיעת יוסף היא כפירה בטובה של יוסף למצרים. גם מלך אחר שלא היה קשור לשנות הרעב והשובע, צריך להכיר בפעלו של יוסף למען השלטון והעם המצריים. יוסף הציל את מצרים והפך אותה לאימפריה מזרח תיכונית. מי שמתעלם מזה כופר בטובה ולא יודע להשיב טובה תחת טובה.
גם באירופה הארורה של גרמניה הנאצית, לא ידעו להחזיק טובה ליהודים שהצילו את הכלכלה הגרמנית, התגייסו לצבא הגרמני ומסרו את נפשם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ובין שתי המלחמות. הטלת המיסים על העם היא טכניקה של שעבוד. כך בכל הדורות היה כופר פדיון נפש של כסף ומיסים רווח והצלה ליהודים. כשתם הכסף מתחילה עבודה. מחנות עבודה נאציים למען גרמניה, הם מחנות כפייה. אין כאן בחירה לעבוד או לעזוב. יש כפייה לחזק את העם הגרמני על ידי עבודה של יהודים. עבודה קשה של חומר ולבנים וכל עבודה בשדה, היא עבודה במפעלי מתכת ובציוד צבאי, כדי לחזק את מכונת המלחמה.
אם בן הוא והמיתן אותו, זו התחלת הפתרון הסופי. עבודות הכפייה ומחנות העבודה לא מספיקים. מעתה מתחילים מחנות
שום דבר איננו הגיוני ושום דבר איננו טבעי. כך נולד אברהם וכך נולד יצחק, וכך נולד העם הזה בתוך העדר איום ונורא, שממנו יוצא האור הגדול לעולם כולו.מוות. המשכם הוא בכל הבן היילוד היאורה תשליכוהו. בגטאות ובמחנות מוות, ידעו הנאצים להשתמש בטכניקה המצרית של שוטרי בני ישראל ונוגשים מצריים. היודראט והקאפוס היהודיים הם שינפיקו את העבודה ואת המכסה של הלבנים. אם לא תהיה מכסה מתאימה יוכו וירצחו שוטרי בני ישראל על ידי הגסטפו המצריים.
זוהי פרשה סתומה שנכתבה בתורה בצורה גרפית, המתאימה למציאות הסתומה של העם. אך היא סתומה להבנה ונשארה חידתית כל ימי עולם. השאלה הראשונה היא מדוע יש לגאול את העם ממצרים על ידי עבדום ועינו אותם? מדוע יש להשפיל את העם לענות אותו בעינויי רצח והרג כדי לגאול אותו משעבוד? השאלה השניה גם היא כראשונה, מדוע היה צורך לגאול את ישראל, על ידי שעבוד של רצח ועשן כבשנים תחת שלטון הנאצים הארורים?
יש להבין לעומק גם את שעבוד מצרים וגם את שעבוד גרמניה. אך כאן בסוף ספר בראשית בפרשה האחרונה של ויחי יעקב, רוצה התורה לבטא רק עניין אחד, פרשה סתומה. זוהי חידה בלתי פתורה שקשה להבין אותה. יצירת העם הזה הוא דבר בלתי הגיוני. אין לזה הסברים, ושום פרשנות איננה מניחה את הדעת. יש להבין רק דבר אחד, יצירתו וקיומו של העם הזה הוא דבר לא טבעי ולא נורמאלי. לאורך כל ספר בראשית רואים וחווים איך שהיצירה הזאת היא יש מאין, כשם שהבריאה בידי הבורא נעשתה יש מאין. שום דבר איננו הגיוני ושום דבר איננו טבעי. כך נולד אברהם וכך נולד יצחק, וכך נולד העם הזה בתוך העדר איום ונורא, שממנו יוצא האור הגדול לעולם כולו.