בדיון שנערך לאחרונה בטלוויזיה בין בני בגין לאחמד טיבי טען ח"כ טיבי כי גם אם הפלשתינים יקבלו את כל יהודה ושומרון הרי מדובר רק בעשרים ושבעה אחוזים מארץ ישראל המערבית ('פלסטין' בלשונו). אולם, יש לזכור כי כשמציעים לפלשתינים כפרים וערים ערביות כמו בקה אל-ע'רביה או אום אל-פאחם הם מתנגדים לכך בתוקף. עמדה זו מעוררת שאלה – אם הפלשתינים טוענים כי מה שמוצע להם ביהודה ושומרון הוא מעט מדי – הרי הם היו צריכים לשאוף לקבל לרשותם שטחים נוספים ממדינת ישראל, גם כאלה המאוכלסים בערבים.
המסקנה העולה מכך היא שהפלסטינים וערביי ישראל רואים את השטחים שאותם ערביי ישראל מעבדים ומחזיקים כשטחים שהם כבר שלהם, כשטחים פלשתינים ממש, ולכן אין להם כל צורך "לקבל" אותם ממדינת ישראל.
יש לזכור כי ערביי ישראל יושבים על שטחים נרחבים בגליל בנגב. אם נבדוק את מימדי השטחים האלה נמצא כי כחמישים אחוזים מהשטח המיושב והמעובד בישראל הם שטחים בבעלות של ערביי ישראל! החשבון הפשוט יוכיח כי יחד עם יהודה ושומרון יחזיקו הפלשתינים כ-77% מארץ-ישראל המערבית.
יתרה מכך, ניתן להבין כי מה שבאמת חשוב לערבים ולפלשתינים אינה האזרחות. שהרי אם האזרחות היתה חשובה בעיניהם הם היו אמורים לקבל בברכה את הרעיון שערבים בעלי אזרחות ישראלית יהפכו לאזרחים פלשתיניים. מטבע הדברים - הם אפילו היו אמורים לדרוש זאת. אולם, הפלשתינים אינם מעוניינים בכך כי מה שחשוב בעיניהם באמת היא הלאומיות. הם נוקטים בתפיסה כי אם לאום מסויים יושב על כברת ארץ מסויימת, כמו באום אל-פאחם או בנצרת או בשפרעם, הרי בכך היא נעשית אדמתו של אותו לאום – והאזרחות אינה חשובה כלל.
ולכן, כשאחמד טיבי דורש שמדינת ישראל תהיה 'מדינת כל אזרחיה' הוא מנצל את 'האזרחות' כדי למנף את הלאומיות הערבית, שהיא החשובה בעיניו. הוא מנפנף לעינינו ביסוד הבלתי-מהותי (אזרחות) כדי להשיג את מטרתו המהותית שהיא הלאומיות הערבית-פלשתינית.