מלכת שבא ששמעה על חכמתו המופלאה של שלמה המלך, החליטה לבוא ולעמוד בעצמה על טיב חכמתו. היא בחנה אותו ע"י חידה מעניינת. המלכה הביאה בפניו בנים ובנות, כולם לבושים בלבוש זהה, כולם בגובה זהה, ופני כולם דומים. היא ביקשה מהמלך שיאמר לה, מי מהם זכרים ומי מהם נקבות
שלמה המלך פקד על משרתיו להניח קערת אגוזים וזרעונים קלויים לפני הילדים. ולהרשות להם להתכבד במנה מכובדת. כל הבנים הרימו את שולי גלימותיהם לצורת כיס גדול, ומילאו אותו באגוזים וזרעונים. הבנות לעומתם נמנעו מלעשות כך, משום צניעות הטבועה בנפשם, שכן הרמת שולי הגלימה תחשוף חלק מרגליהן. במקום זה, הן הוציאו מכיסיהן מטפחת (המכילה פחות מכיס, הנוצר ע"י קצה הגלימה) ומילאוה באגוזים. כך יכול היה המלך לדעת במדויק מי הם הזכרים ומי הן הנקבות. מלכת שבא התפעלה מחכמתו.
שני היבטים בולטים יש בסיפור הזה. א) אף נערה לא העיזה להרים את שולי גלימתה, כך שניכר שהצניעות היתה טבועה וחרוטה עמוק בנפשן. ב) גם הנערים למרות שאין להם צורך בשמירת רמת צניעות כמו נערות, לא חשבו להוריד את הגלימה ולמלאה באגוזים. כך שגם בהם היתה טבועה צניעות, צניעות של נער.
אומרת התורה בפרשתנו, לכהנים: 'ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה ממתנים ועד ירכים' ומבאר הרמב"ם במורה נבוכים: 'וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר היתה בגילוי הערווה, מפני זה נצטוו הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר הערווה בעת העבודה'.
הבעיה הענקית בזמננו היא שהסביבה קורצת מאוד, ואינה נותנת למוחו של האדם מרגוע. האם אפשר לעשות משהו כדי להתנתק מההשפעה הקלוקלת של הסביבה?
והתורה אינה מסתפקת בלבישת מכנסים. היא דורשת מהכהן שלא להרחיב פסיעותיו כשהוא עולה במעלות המזבח – 'ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערוותך עליו'. ומבאר רש"י: ואע"פ שהרחבת הפסיעות אינו גילוי ערווה, שהרי יש להם מכנסים, למרות זאת הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערווה, ואם אתה נוהג כך אתה מבזה את המזבח. ומוסיף רש"י: ואם באבנים הללו (אבני המזבח) שאין בהם דעת ציוותה תורה להקפיד על בזיונן, ודאי שאתה אמור להקפיד בדברים הללו בפני חבירך.
מדברי תורה אלו אנו למדים שצניעות היא קודם כל שהבגד יכסה את הגוף. ולאחמ"כ אופן ההתנהגות. אם צורת הבגד או צבעו מושכים את העין ואת הלב, בגד זה אינו צנוע למרות שהוא מכסה את כל הגוף. אם הליכתך גסה ובולטת, אתה לא צנוע. אם אתה מנבל את פיך או שדיבורך גס קולני ופרוע, אתה לא צנוע. אם תגובתך לאיזו אמירה שנונה או מתחכמת היא צחוק קולני ופרוע, אתה לא צנוע. צניעות היא לאו דוקא כיסוי הגוף, צניעות היא עדינות הנפש!
כיצד יתכן שבארץ ישראל, ארצו של הקב"ה, ארצם של היהודים שהעדינות והצניעות טבועה בנפשם, מתערטלים בני ובנות ישראל ללא שמץ של בושה? כיצד יתכן שכשאתה עובר ברחוב, אתה שומע דיבורים רמים, גסים, פרועים? כיצד יתכן שכשאתה נוסע באוטובוס, כל הדרך אתה שומע שיחות נפש/נזיפות/צעקות/קללות בשיחות במכשיר הנייד, כאילו אין אנשים באוטובוס. ובדרך כלל אתה חושש להעיר לדובר ולבקש בעדינות שיירד מתחת למיפלס הדציבלים של אולם חתונות. מפני שיש סיכוי גבוה שתזכה למטר קללות בדבר אישיותך המפוקפקת, ואתה עלול לגלות לדאבונך שלא ברור בכלל מיהו אביך מולידך...
כיצד יתכן שמורות האמונות על חינוך ילדי ישראל מסוגלות להופיע לשיעורים בפני תלמידים ותלמידות בלבוש שהוא חצי בגד וחצי גוף... כיצד ההורים מצפים מהם שהן תהיינה המחנכות של הדור הבא?
הבעיה הענקית בזמננו היא שהסביבה קורצת מאוד, ואינה נותנת למוחו של האדם מרגוע. האם אפשר לעשות משהו כדי להתנתק מההשפעה הקלוקלת של הסביבה?
השפעת הסביבה על אדם תיתכן רק בשעה שיש לו איזשהו קשר נפשי רגשי עם הסביבה. אדם שיש לו לול תרנגולות ויום יום שעות על גבי שעות הוא מתעסק איתם ונמצא בחברת התרנגולות, האם יעלה על דעתו להיכנס יום אחד ללול ביחד עם התרנגולות ולקרוא בצוותא 'קוקוריקו'? והסיבה היא, כי אין לו לאדם שום מכנה משותף עם התרנגולים, הוא אדם והם תרנגולות. יחס דומה על האדם להעניק לבריות הבלתי צנועות הסובבות בשווקים.
וכן, זה אחד מהדברים הקשים עד בלתי אפשריים. להרגיש מנותק מהאנשים לידך, הוא מעשה כמעט בלתי אנושי. אבל האם יש לכם עצה אחרת?