חמישה קרבנות

השבת הזאת של פרשת הקרבנות הפותחת את ספר ויקרא, תיזכר לצערנו הרב כשבת של משפחת פוגל. חמשת הקרבנות שבפרשה, באים בסימן כואב כנגד חמשת קרבנות הציבור באיתמר. הזכרון הציבורי שלנו יודע להזכיר גם את הפסח של משפחת גביש מאלון מורה, וגם את שבת שמות מישיבת עתניאל, ועוד דפי זיכרון כואבים ואיומים של משפחות, שעלו בסערה השמימה.

היום הזה הוא יום שבו על המדינה לעצור ולהשבית את עצמה. לא יום עסקים הוא, ולא יום בילויים הוא. כשמשפחה נטמנת באדמה, יש לעצור את המדינה ולתת לאזרחים לחשוב על המצב. לא חוזרים לשיגרה כל כך מהר, ולא משדרים עסקים כרגיל. זהו ערך חינוכי שלנו, של בנינו, של שכינינו ושל כל העם. זהו ערך שקונים אותו בדם. כשטלי חטואל וארבע בנותיה נרצחו ביום ראשון אחרי שבת פרשיות אחרי מות קדושים, הרי שהיה היום ההוא אמור להיות יום זכרון לאומי בלוח השנה שלנו. אין ממשיכים ועוברים לסדר היום אחרי אסון לאומי משפיל שכזה.

לא מפרשים את הסיבות, ולא מכתירים כותרות, שכבר הספקנו להתרגל אליהן לצערנו. אין אנו מבדילים בין ילדים תינוקות ומבוגרים. בעינינו הרצח זה הוא נורא שאין מקלדת המסוגלת לתאר אותו. לא מדברים לא מתווכחים לא מסבירים ולא שואלים. במצב כזה שותקים, מנגבים דמעות, דומ

יידעו בכל העולם שמחר תקום התיישבות חדשה ושמה בישראל גבעת הראי"ה על שם רות, אהוד, יואב, אלעד והדס פוגל. כך עושה מדינה יהודית, שיודעת שמשפח פוגל נרצחה על רצונה להתיישב בארץ ישראל.

מים כאהרן, ויודעים שמחר חייבים לעשות. הרצח הזה הוא גורם של בניה, גורם ליצירה וגורם להתיישבות.

ארצנו מלאה במקומות יישוב על שמות של נרצחים. יידעו בכל העולם שמחר תקום התיישבות חדשה ושמה בישראל גבעת הראי"ה על שם רות, אהוד, יואב, אלעד והדס פוגל. כך עושה מדינה יהודית, שיודעת שמשפח פוגל נרצחה על רצונה להתיישב בארץ ישראל. כך היתה צריכה לקום התיישבות על שם טלי חטואל ובנותיה, וכך היה צריך לקום יישוב על שם משפחת גביש, וכך מקימים עוד ועוד יישובים בכל מקום על שם חיים שנגדעו.

לא ממשיכים הלאה. עוצרים ליום שלם את המדינה, מתכנסים לחשיבה ולהבנה איך צריכים להמשיך בעתיד. אין הבדל בין מפלגה זו או אחרת. אין מבדילים בין תנועה ימנית לשמאלית. רצח של יהודים הוא אבל לאומי, שיש לחנך את העם שהוא איננו דף בעתון. הוא אפילו לא כותרת השווה לצונאמי ביפן. את הצונאמי הקשה של איתמר, גם גלי ענק ביפן לא יכולים להשכיח.

נעמוד דום יום אחד נשאיר את העסקים שלנו ליום אחר, על אחת כמה וכמה את הבילויים ואת השופינג שלנו, ונרכין ראש לזכרה של משפחת פוגל, כדי לחנך את עצמנו ואת ילדינו שהדבר שינה בנו משהו. הרוצחים הארורים חיפשו באיתמר את הבית שאליו יצליחו לחדור. זו היתה יכולה להיות משפחת ישראלי או משפחת יהודאי. מידת הדין שהיתה מתוחה על איתמר ועל משפחת פוגל, מתוחה על כולנו ועל כל העם הזה.

משפחת פוגל היא שהוציאה לפועל בגזירת שמים, את מידת הדין האיומה שהיתה מתוחה עלינו. את הדין הזה דווקא בימים שיש להרבות בשמחה, צריך לזכור ולהזכיר. רק לפני כמה ימים זכרנו שמונה קורבנות אחרים מישיבת מרכז הרב. אלה הם זכרונות שיש להסיק מהם מסקנות ברורות, איך מתחזקים איך בונים איך מחנכים, ואיך לא ממשיכים ומדפדפים לידיעה נוספת בעתון.