בתחילת המאה הקודמת נועדו הרקטורים של אוניברסיטאות גרמניה לפגישה. בפגישה זו חילקו ביניהם הרקטורים את המקצועות המדעיים אותם ילמדו בשנה הבאה. הם דנו בסיוווג הנושאים המדעיים השונים ובתתי הנושאים, כל סטודנט יכול היה להשכיל באיזה תחום שרק רצה. והנה תוך כדי הדיון, הפתיע אחד הפרופסורים שהיה ידוע כ'טראבל מייקר' מקצועי, ואמר: 'מקצוע אחד חסר ברשימה הזאת'.

לתמיהת הנוכחים באיזה מקצוע מדובר? ענה הפרופסור: לא ניתן לשבץ אותו בשום תכנית לימודים, ויש רק מקום אחד בעולם בו לומדים מקצוע זה, במוסד השוכן בעיירה רוסית קטנה בשם, קלם. ולמקצוע קוראים, 'תיקון מידות האדם...'

איש מהנוכחים לא שמע מעודו על הפקולטה הזאת, איש מהם גם לא שמע על המקצוע הזה. ולמעשה הם גם לא ידעו מה פירוש המלים 'תיקון מידות האדם'. מלים יפות שאין מאחוריהן שום משמעות מדעית.

מי היה ראש הפקולטה לתיקון מידות האדם? מרן הסבא מקלם ר' שמחה זיסל זיו!

והגדיר אותו במלים אלו חתנו הרב צבי הירש ברוידא: סבא היה מאלף אריות! מאלף האריות ניצב מול האריה במרכז הקרקס ושוט גדול בידו. המאלף, קפוץ וגם דרוך , נינוח וגם מתוח. עיניו נעוצות במבט עירני באריה הנוהם מולו בעינים בוערות. עליו ל

אם בעלי מצפון אנו, אזי מצפוננו מיסרנו וחובט בנו ללא רחם. א"כ הפתרון הוא לנסות ולאלף את גופנו להישמע לשכלנו ורוחנו, בדומה לאהרן הכהן, ולתלמידו הגדול הסבא מקלם.

קלוט כל שינוי בהתנהגות החיה - אם ברצונו לשלוט עליה. גופו קפיצי וגמיש דיו, וחושיו מחודדים עד כלות, כדי לקדם כל התפרצות חייתית אפשרית, שעלולה להתרחש כל שבריר שניה. המאלף יודע שדי בשניה אחת של היסח הדעת, העלם עין קצר של אבדן ריכוז, כדי לאבד את השליטה על חיית הטרף הניצבת מולו, ולהיפגע אנושות על ידה.

כך ראה הסבא את יחסי הגוף ורוח נשמת האדם. הגוף הינו ה'אריה הטורף'. הוא אורב כל הזמן לנפש, לנשמה. רוצה לטרוף אותה. ממקום רבצו הוא מצפה לרגע שזו תסיח את דעתה, ולו להרף עין קצרצר. באותו רגע של היסח הדעת הוא מכה בכל עוזו בנשמה, ומשאיר בה צלקות עמוקות וקשות. כולנו מכירים את חיית הגוף, כיצד היא מנצלת את הרגע של היסח הדעת , של המחשבה הרפויה, כדי להתנפל ולשסע את הנשמה. לזלול את הערכים, לקרוע את המידות הנאצלות, ולנעוץ בהן בתאווה ובתשוקה את שיניה החדות. ולאחר מכן, לאחר שחיית הגוף השביעה את יצר הטרף שלה, היא מסתלקת ומשאירה אותנו מתבוססים בדמנו. ואנו, המוכים והמובסים מתבוננים בתימהון ובעצב, בצלקות הרוחניות שהותירה בנו חיית הגוף, ואין אנו מבינים כיצד אפשרנו לסטיה הקטנה שבקרבנו להשתלט עלינו ולהפיל את רוחנו, טרף לשיני הגוף. כל אדם מכיר היטב את מחזור הפעילות הזה, הוא טבוע בגופנו ובנפשנו, עד כדי כאב תהומי.

אבל הוא, הסבא מקלם, לא רצה להיכנע, הוא שאף לשבור את המחזוריות האימתנית הזו, הוא שאף בכל מאודו לשלוט על גופו ורוחו כאחד, כמתחייב מהמשמעות המלאה והאמיתית של המלה 'אדם'. הוא עמד מול הגוף כמאלף אריות מקצועי, דרוך כקפיץ, לא מסיר ולו לרגע אחד את המבט מחיית היצרים המתחפרת בנפש פנימה. הוא היה קשוב יומם ולילה לכל רחש העולה מליבו, לכל שינוי רגשי או מחשבתי העלול להסיט אותו מן הבקרה על עצמו. חייו אופיינו במשמעת עצמית אדירה עד ששום מעשה, אף לא דיבור קלוש ואפי' לא שמץ של מחשבה, פרצו מאליהם סתם כך מתוך תגובה בלתי מבוקרת לגירוי כלשהו.

מנין הכוח האדיר הזה לאלף את הגוף להיות משועבד לנפש?

'וידום אהרן'. מודיעים לאהרן הכהן ששני בניו האהובים נדב ואביהוא מתו בבית המקדש. ואין צעקות, אין בכי, אין נהי, אין הטחת דברים כלפי מעלה, אלא שתיקה ארוכה של קבלת דין מלכות שמים! מנין שואב אהרן הכהן תעצומות נפש כבירות שכאלו? אהרן לימד את גופו לציית ציות מוחלט לנפש הפנימית שלו. ואת נפשו שיעבד לציות מוחלט לבורא יתברך. אדם שכזה אין סיכוי שנשמע ממנו ולו ציוץ קל של טרוניה כלפי מצבו הקשה כשאול.

והשכר שקיבל אהרן על שתיקתו היא התייחדות עם הקב"ה. כל שאר מצוות ה' נאמרו למשה שימסור אותם לעם ישראל, ואילו מצוה מסוימת נאמרה לאהרן בלבד ע"י הקב"ה ללא שיתופו של משה.

כשקורה לנו לעתים ומצליחים אנו לכבוש תגובת זעם מוחצת להתגרות שכוונה נגדנו, חשים אנו התעלות וסיפוק רוחני. וכשאנו מצליחים לכבוש את יצרנו יותר מאשר פעם אחת מקרית, חשים אנו תחושת בטחון ושלמות שלא מהעולם הזה. ולעומת זאת כשנותנים אנו דרור ליצרים שלנו, או כשמשחררים אנו את חרצובות לשוננו כלפי הסובב אותנו, תחושתנו לאחר מכן היא תחושת אפלולית ריקה וגועלית. ואם בעלי מצפון אנו, אזי מצפוננו מיסרנו וחובט בנו ללא רחם. א"כ הפתרון הוא לנסות ולאלף את גופנו להישמע לשכלנו ורוחנו, בדומה לאהרן הכהן, ולתלמידו הגדול הסבא מקלם.