תוכנה של מצוות קידוש החודש, "החודש הזה לכם", הוא, שה'נפש' מקדשת את ה'עולם' וה'שנה'. השמש הירח והכוכבים הם העולמות, התנועה שלהם היא הזמן, וישראל הם הנפש. הקב"ה נותן לישראל את כל אוצרותיו, כלומר, את השליטה על כל המציאות, ואת יכולתם לקבוע מתי יש לזמן תוכן של קדושה.
בעצם יש לומר כי עד יציאת מצרים כל המציאות מתקיימת כמציאות דו מימדית, של עולם ושנה. רק כאשר מופיעים ישראל בעולם וניתן להם הכוח לקדש את הזמנים, נוסף על ידם מימד שלישי למציאות- קדושה. עוד יותר מכך- בכוחם של ישראל לקבוע את קדושת הזמן אפילו שוגגין ואפילו מזידין. באופן זה, קדושתו של יום הכיפורים והטהרה שלו נתונים בידיהם ולפי קביעתם, גם אם אינם תואמים לחשבון האמיתי. לא החשבון האסטרונומי קובע את הכפרה, אלא ישראל. קידוש החודש על ידי ישראל קובע אף את הזמנים החקלאיים של המציאות- "ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש". כל המציאות כולה נענית לישראל על ידי שהם מקבלים את מצוות "החודש הזה לכם". "לכם" – שהוא נותן להם את כל המציאות.
השמחה העצומה של יציאת מצרים, אינה רק על החרות מבית עבדים, אלא על שחרורו של העולם כולו מכבליו, שרק בעת הזו הגיע העולם אל ייעודו. ובלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".
ביציאת מצרים נתן הקב"ה לישראל את כל אוצרותיו, את כל המציאות, ואת כל המיצרים של העולם הזה. נתינה זו היא נתינה במובן פנימי ואיכותי. הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על מנת לתת להם תורה ומצוות, שהם המציאות האמיתית. לכן גם מתן תורה הוא זכר ליציאת מצרים, כי הוא עצמו הסתעפות של יציאת מצרים.
אָחוֹר בְּאָחוֹר, פָּנִים בְּפָנִים
במצרים בני ישראל קיימים מכוחו של אביהם, כבן, ועדיין אין להם דמות משל עצמם. ביציאה ממצרים, מתחיל תהליך ההתבגרות והגדילה. אז מתחילה להיות לבן דמות משל עצמו והוא מתחיל להתקשר אל אביו מכוח עצמו. במובן מסוים יש לומר שכאשר הבן גדול, הוא כבר אינו נחשב 'בן' "כרעא דאביו", אלא עומד כדמות בפני עצמו. לכן כשהבן גדל אומר האב "ברוך שפטרני". הבן גדל כהמשך לאביו, כמו ענף שאין לו שום דבר משל עצמו, אלא את כל חיותו הוא מקבל מן השורש. אולם כאשר כורתים את הענף, ושותלים אותו באדמה, אז הוא כבר עומד בפני עצמו, ויכול לעמוד פנים אל פנים מול מקורו.
המעבר בין דמות הבן לדמות הבוגר כפי שהוא עומד בפני עצמו, בא לידי ביטוי במדרש בו אנו עוסקים באמצעות משל בת הזוג. משל זה, שאנו כבת זוג לה' יתברך, מיטיב לתאר את הקשר שנוצר בין ישראל לקב"ה לאחר יציאת מצרים. לאחר שאנו מתחילים לקנות את דמותנו העצמאית, ומתקשרים אל ה' יתברך בקשר של פנים אל פנים.
כאשר ישראל מופיעים בעולם, העולם כולו עובר שינוי. ממציאות של יחס ענף לשורש, למציאות של פנים אל פנים. כאשר ישראל הופכים להיות בעלי דמות משל עצמם, הם ניצבים כבת זוג, פנים אל פנים מול ה' יתברך.
ביציאת מצרים קיבלנו את הלבנה, כלומר- כנסת ישראל קיבלה את תכונותיה של הלבנה. מיציאת מצרים עד ימות המשיח, עלינו לעבור תהליך ארוך ומסובך כמו מהלך הלבנה, להוליד את דמותנו מחדש ללא הרף ולנוע במעגליות של אור וחושך. מחד, גם כאשר נראה כי החושך הוא מוחלט, דווקא מתוך החושך מתחיל האור להאיר ולצמוח מחדש. הקב"ה "השוכן איתם בתוך טומאותם", הוא שנותן לנו בכל פעם מחדש את הכוח להתחדש ולהאיר מתוך החושך, כמו הלבנה. מאידך, גם כאשר נראה כי הלבנה במילואה ואורה שלם, שוב מועם אורה, ושוב עלינו להתחיל מחדש במאבקינו עם המציאות.
(מתוך שיחתו השבועית של הרב יהושע שפירא לפרשת השבוע)