פזמון חדש בא למדינה: צונאמי מדיני. השמאל הישראלי המתפרק, שטרם הצליח לייצר מיתווה של פתרון מדיני של ממש, שיוכל להיות מקובל על העם היושב בציון ועל הערבים, ממשיך במאמציו להכתיב למדינת ישראל כניעה ואיבוד נכסים אסטרטגיים, תמורת לא כלום. כלי הנשק העיקרי שלו הם איומי סרק, שרק שמותיהם מתחלפים. פעם הם דיברו על יום כיפור מדיני. עכשיו המציאה מכונת המלים והספינים השמאלנית, את סכנת הצונאמי המדיני.

לא לשווא בחרו הקופירייטרים של השמאל במונח צונאמי. הם השקיעו הרבה מחשבה בחיפוש אחר מונח שיבטא זעזוע בסדר גודל קוסמי, שאינו ניתן לעצירה, בדיוק כמו נחשולי הצונאמי הימי, ששום סוללה ושום סכר ושום היערכות אחרת לא יעצרו בעדו, והמוצא היחיד למי שמבקש להציל נפשו הוא להרים רגליים ולברוח.

מי אינו חוגג על הצונאמי המדיני ודורש בשמו עוד ועוד ויתורים ישראליים, שמבחינת הפלשתינים תמיד יוגדרו בלתי משמעותיים? שר הבטחון אהוד ברק המציא, כך נראה, את הצירוף הלשוני צונאמי מדיני כשהזהיר כי יתרחש כשתחליט מועצת האו"ם על הכרה

תעשיית ההפחדות מבית מדרשו של השמאל ההולך ומתאדה אינה נותנת למציאוּת לבלבל אותה. עד כדי כך הם חיים בסרט, שהם מציעים לכבות את הדליקה באמצעות הטלת גלונים של דלק לתוכה

במדינה פלשתינית בגבולות 67'.

החרה-החזיק אחריו עיתון השמאל הארץ, שבישר לקוראיו השבוע כי ראש הממשלה נתניהו "שוקל להסיג את צה"ל לעמדות חדשות בגדה המערבית, ולהוציא לפועל שורת צעדים נוספים, בנסיון לבלום את הצונאמי המדיני שעלול להתרחש בעקבות הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית בגבולות 67' בעצרת האו"ם בספטמבר". וכמובן פרשני הבית של ידיעות, שאינם בוחלים בשום אמצעי להכות בנתניהו, בצדק ושלא בצדק, לרבות באמצעות הטלת אימה ואזעקות שווא חלולות בדבר 'התרחיש הקודר' והצונאמי המדיני הצפוי.

תעשיית ההפחדות

תעשיית ההפחדות מבית מדרשו של השמאל ההולך ומתאדה (ששרידיו שולטים עדיין ביד רמה, רק בתיקשורת ובמערכת המשפט, כאילו לא היו במדינה בחירות דמוקרטיות), אינה נותנת למציאוּת לבלבל אותה. עד כדי כך הם חיים בסרט, שהם מציעים לכבות את הדליקה באמצעות הטלת גלונים של דלק לתוכה. הפתרון ההזוי הוא פינוי חד צדדי נוסף משטחים שבשליטת ישראל. העובדה שההתנקות החד צדדית של שרון, לא הרשימה את העולם ורק הגבירה את תאוותם של החמאס וגרוריו, להגביר ירי קטלני לעבר ישראל, לרבות ירי טיל נ"ט לעבר אוטובוס ילדים צהוב - סוג של פשע נגד האנושות - אינה מעניינם. "הלקח מההתנתקות מעזה", כתב הפרשן עקיבא אלדר (הארץ, 11.4), "הוא שהגיע הזמן להתחיל בפינוי ההתנחלויות מהגדה המערבית". מחרה-מחזיק אחריו אלוף בן (הארץ, 13.4): "יש הגיון במהלך חד צדדי המחולל שינוי יסודי בשטח, ובסופו נקבע גבול חדש, כמו בעזה". קראתם נכון: הלקח של ירי רבבות הטילים שנורים מעזה מאז ההתנתקות ובגללה, הוא שדרושה התנתקות נוספת. איזה הגיון צרוף! והרי הלקח הברור שמשתי התנתקויות חד צדדיות שגזרנו על עצמנו ברוב איוולתו, מעזה ומלבנון, הוא בדיוק הפוך, שאין להתנתק ללא התחייבות כלשהי של האוייב.

מיליוני המלים במאמרי ההפחדה בתיקשורת הישראלית והעולמית, וביטויים כמו צונאמי מדיני, עלולים להוות מכבש לחצים שיכופף, במעט או בהרבה, את מחברו של 'מקום תחת השמש', וזאת חרף קביעתו כי גבולות 67' אינם ניתנים להגנה, מפני שעליהם, בפרברי כפר סבא ונתניה, עפולה ובית שאן, יוצבו כני השיגור של החמאס, על פי תקדים עזה והצבת כנים בפאתי אשקלון ושדרות.

מי שאיננו רוצה טילים בתוך תל אביב, ירושלים וחיפה, חייב להבין תחילה, שהפלשתינים טרם בשלים לוותר על חלום פלשתין השלימה מן הים עד הירדן, וכל עוד לא יפנימו זאת, באמת אין עם מי ועל מה לדבר. זו מציאות נכוחה, ושום איומי סרק לא יטשטשו אותה, גם לא דיבורים על צונאמי מדיני. הפלשתינים אינם מוכנים לוותר על תביעתם המופרכת ל'זכות השיבה' שתציף את המדינה במיליוני פליטים; הם אינם כשירים לחלץ מפיהם את הביטוי: מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי; הם לא מסוגלים להצהיר בפה מלא כי הפתרון שיושג יהווה את קץ הסכסוך וישים סוף לתביעות נוספות, ואפילו לא נכונים לחדול ממסע ההסתה שלהם באמצעי התיקשורת ובמערכות החינוך בכל הרמות כנגד "בני הקופים והחזירים".

מעבר לכל זאת: גם אם בתרחיש האופטימי ביותר הם יצליחו לעמוד בציפיות הללו, תמיד יימצאו בתוכם גורמים אלימים, שיטביעו כ

לא להיבהל. לשתות מים. להירגע. צריך אמנם לפעול בזירה המדינית כנגד יוזמה זו ולהסביר לארה"ב ולקוורטט כי החלטה באו"ם להכרה במדינה פלשתינית תציג שוב את המוסד הבינלאומי המאבד מיוקרתו ככלי ריק. אבל לא לאבד עשתונות, לא להיתפס לבהלה. תרגיע.

ל הסדר שאינו כרוך במחיקת מדינת ישראל מהמפה, בדם יהודים ופלשתינים גם יחד, ויובילו למרחץ דמים רבתי. ראו למשל את סופו המר של ההומניסט הדגול ג'וליאנו מר-חמיס.

ההקפאה נמשכת

גם אם נתניהו מנסה לעמוד מול הלחצים הכבדים מבית ומחוץ, הוא לא מצליח שלא ליפול ברשת שטווים השמאל, הקוורטט והאמריקאים לרגליו. בימים אלה הוקפאה הוצאת אישורי בניה למגורי יהודים בירושלים שמעבר לקו הירוק ז"ל, ואילו בשאר חלקי יהודה ושומרון עדיין סובלים המתיישבים מתיגרת ידם ועוינותם של המינהל האזרחי וצה"ל, המשטרה והשב"כ, מה שממטמיע בלבם של פורעים פלשתינים, את התחושה כי הפעם 'דאווּלה מַענָה' (הממשלה איתנו).

על רקע הפעלת הלחצים מבית ומחוץ על ראש הממשלה, טוב שקם סנדקו הפוליטי של נתניהו, השר לשעבר משה ארנס, שמנסה להרגיע ולהבהיר שהדיבורים על צונאמי מדיני אינם אלא התרעות שווא. תרגיע, מציע ארנס לבן טיפוחיו, וטוען במאמר שפירסם השבוע (הארץ, 12.4) כי יש לו "הפתעה נעימה" לכל ההולמים בתופי הצונאמי: "ישראל תמשיך להיות כאן בספטמבר וחודשים רבים אחריו, ולא צפוי לה חורבן דומה לזה שפקד את צפון יפאן".

בנימה אקדמית צוננת משהו, מזכיר המבוגר האחראי במחנה הלאומי, כי מדינות מעולם לא הוקמו ע"י הכרזות באו"ם, ואין סיבה שהדברים ישתנו בעתיד. "ישראל לא הוקמה באמצעות החלטת האו"ם 181 מנובמבר 1947 אלא ע"י הכרזת העצמאות מפיו של דוד בן גוריון ב-15 במאי 1948 ובאמצעות יכולתו של צה"ל להשתלט ולשלוט על שטחי המדינה החדשה".

לאמור, כל החלטה שתתקבל באו"ם על הכרתו במדינה פלשתינית, בגבולות קווי שביתת הנשק של 1949 וירושלים בירתה, לא תהיה בעלת תוקף רב יותר מאשר החלטה 1701 של מועצת הבטחון, שאסרה על החיזבאללה לבצע פעולות צבאיות בצפון לבנון, ולא יהיה לה משקל רב יותר מאשר להחלטה 3379 של העצרת הכללית ולפיה הציונות הינה גזענות. "אם החלטה כזו אמנם תאושר, היא תספק תזכורת נוספת לאין-אונות ולחוסר הרלוונטיות של האו"ם בהתמודדות עם סכסוכים בינלאומיים", אומר ארנס, ובצדק.

מסכם ארנס: "חשוב להיות רגועים. לא ללחוץ על מתג הפאניקה. לא להקשיב לאותם דוברים ישנים ומוכרים שמופיעים מידי פעם עם יוזמה חדשה-ישנה, המציעה שישראל תצהיר שהוא מוכנה לסגת לגבולות 67'".

בקיצור, לא להיבהל. לשתות מים. להירגע. צריך אמנם לפעול בזירה המדינית כנגד יוזמה זו ולהסביר לארה"ב ולקוורטט כי החלטה באו"ם להכרה במדינה פלשתינית תציג שוב את המוסד הבינלאומי המאבד מיוקרתו ככלי ריק. אבל לא לאבד עשתונות, לא להיתפס לבהלה. תרגיע.