"כמעשה ארץ מצרים לא תעשו... ובחוקותיהם לא תלכו". לשם מה יש צורך בכפילות - לא לעשות כמעשיהם ולא ללכת בחוקותיהם? ומה מקום לאזהרה זו אחר שכבר נצטווינו בשס"ה מצוות לא-תעשה?
רש"י פירש: "בחוקותיהם - אלו נימוסות שלהן... כגון טריטאות ואצטדיאות". כלומר, זוהי הרחקה מתרבות שלילית, אף שאין בה 'חטא' גמור, ומכאן שגם את תחילת הפרשה ניתן לפרש כך.
דברים רבים משותפים לנו ולאומות העולם, אך לא רק המעשה הוא המבדיל, אלא המחשבה העומדת מאחורי המעשה, הכוונה והכיוון.
מערכת חוק ומשפט, למשל, קיימת בכל חברה אנושית ומטרתה להסדיר את ענייני החברה והמדינה, שאילולא כן "איש את רעהו חיים בלעו". לא כן המשפט בישראל, "סוף מגמתו הוא ה'אני' שלי, לעשות אותי לאדם עליון". האיסור לעשות עוול, מחנך לסלידה מעצם הרע, שאינו ראוי לאדם שנברא בצלם אלקים.
אף השבת הנהוגה כיום ברוב מדינות העולם שונה מהשבת שניתנה בסיני - "ולא נתתו לגויי הארצות". אצלם השבת היא יום מנוחה מעמל השבוע, ואילו אצלנו היום השביעי "קודש היא לכם" - "הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כדי שיהיה קודש לה', שיהיה אדם פונה לגמרי מחיי שעה, לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו" (ספורנו תשא).
האזהרה שלא לעשות כמעשה מצרים באה להבדיל בינינו ובינם גם במעשים הטובים שמבחינה חיצונית אנו נוהגים כמותם, והזהירה התורה לעשותם במחשבה ומגמה שונה. תרבות הפנאי משקפת את הפער. בחוקותיהם לא תלכו - אלו טרטיאות ואצטדיאות. ואילו "אם בחוקותי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה.
בתל אביב הקטנה יסד ביאליק את "אוהל שם" כדי לתת צביון של עונג שבת לתרבות הפנאי. וכך כתב:
עוד לפני אלפי שנה הקים העם הזה מתוך איכריו רועיו ונוקדיו ובולסי שקמיו גם מחוקקים וגם נביאים ומשוררים... בואו לתיאטרונים ולכל בית המחזה בכרך וראו במה מפרנסים שם את הקהל הגדול... על כל מדרך כף רגל בתי מחזה למאות, שאין אתה יודע מה הם: בתי מרזח, בתי קלון, מערות פריצים? ערב ערב ינהרו שם אנשים לאלפים, זקנים, צעירים, עלמות וילדים, וטבלו שם את נפשם ואת בשרם ביורות של טומאה רותחת, וטמאו לנצח את מוחם ולבם, את עיניהם ואזניהם, את רוח פיהם ונשמת אפם... זווג שנועד בכוונה לטמא ולטמטם את כל חמשת החושים בב"א, כדי שאדם הבא שמה פעם אחת, יצא משם בהמה לעולם (האמנות הטהורה לח.נ. ביאליק).
מה היה אומר על תרבות הפנאי כיום, כשבתי הקולנוע נכנסו לכל סלון?!
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')