פרשת השבוע 'קדושים' משופעת במצוות; יש בה 51 מצוות והן מקיפות חלקים רבים בתורתנו. בולט בה אי-הסדר ומעברים חדים מתחום לתחום (דוגמית מפתיחת הפרשה: יראת אב ואם, שבת, עבודה זרה, איסור נותר, פאה ולקט, גניבה, שקר, שבועה בשם ה' וכולי). פרשנים ודרשנים נלאו להתוות קוים מנחים לעירוב-פרשיות ששנו כאן (כמו זיקה לעשרת הדברות, למשל) ולא נתיישבו הדברים כל צרכם.

בעיני המסר הוא דוקא אי-הסדר ואי-החלוקה השיטתית; ללמדך כי התורה ההלכתית בלולה מששה סדרי משנה, מי"ד חלקי ה'יד החזקה' לרמב"ם, מארבעת חלקי שולחן-ערוך ומאלפי ספרי הלכה שנכתבו במרוצת הדורות, ללא 'סדר עדיפות' לפי קריטריונים פרי הגות אנושית.

עירבול מצוות ואיסורים

בולט בפרשתנו 'עירוב הפרשיות' בין מצוות שבין אדם לחברו, המכונות 'מוסריות' בפי מקדמי המסר החברתי, למצוות שבין אדם למקום, המכונות 'דתיות' בפי המורטים בנוצות חשיבותן. כאמור, פרשת קדושים, המערבלת 31 מצוות חברתיות ב-20 מצוות דתיות, טופחת על פני המפרידים בין הדבקים ומכריזה "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ" (כ,כב). באותה מידה טופח התלמוד (הן הבבלי והן הירושלמי) על פני המפרידים בין הלכה ואגדה. אמוראי התלמודים בללו אפיקים אלו יחדו בבלילה עבה וסמיכה. ללמדנו כי כולם "ניתנו מרועה אחד" (קהלת יב,יא), ו"בחדא מחתא מחתינהו" (=נתקבלו במכה אחת).

קוראי המדור כבר מבינים כי דבריי היום מכוונים כלפי הגיגנים שונים, חובשי כיפה או נעדרי תו- מיגזרי, המבתרים בין התורה החברתית ל'רליגיוזית'. עיקר תורתם: "הבה נטפח את הקוד החברתי של תורת ישראל, ואילו את המצוות ה'פולחניות' נדחוק לפינה, בהיותן חסרי אטרקטיביות בדורנו". הללו משולים בעיני כמי שבאים לחנך את נותן התורה ולאלפו סדר עדיפויות, בבחינת "דין הניין לי ודין לא הניין לי" (=זה מתאים לי וזה לא מתאים לי; עפ"י בראשית רבה ג).

תרבות יהודית ללא מחוייבות

כאן המקום והזמן להתייחס לשתי תופעות הגותיות נוספות המבצבצות ביחס החברה הישראלית לתורת ישראל. האחת - 'יהדות ללא מחוייבות'. נרקמת והולכת אג'נדה של עיסוק בתורת ישראל, בעיקר בתחומי האגדה, המדרש, המחשבה ואפילו תורת הסוד והקבלה, ללא מחוייבות הלכתית. בעלי אסכולה זו מגדירים עצמם במוצהר כלא-הלכתיים, ולכל היותר שואבים השראה פולקלוריסטית בעיקר סביב מועדי השנה ואולי גם מעגל החיים (ברית, בר/בת מצוה, נישואין ו...קדיש).

לדידי, בעלי אסכולה זו הם יורשי התנועה הרפורמית שכפרה חזיתית ב'תורה מן השמים'. אכן, בניגוד לרפורמים שהסתפקו בזהות יהודית טקסית, תוך חיקוי תרבות דתית נוצרית כולל לגיטימציה להתבוללות, ממשיכיהם מעסיקים עצמם יותר ב'טקסטים חז"ליים' ו'חכמת ישראל'. הם קוראים לייסד תרבות יהודית ספוגת השראה מן המקורות. באוירת 'לאחר הפסח' אפטיר כלפיהם; חוששני שגורל הבנין התרבותי שהם שואפים להקים יהיה כגורל 'הגדת הפסח הקיבוצית' שהציתה לבבות כתרבות-יהודית חליפית ו...חלפה עם הרוח.

עיצוב מעצבן

התופעה השניה המתחילה לנבוט, בעיקר במחוזות 'ליברלי הציונות הדתית' היא יותר מסוכנת בעיני. אכנה אותה בשלש מילים: "כת מעצבי ההלכה". כאן מקום אתי להעיר כי מילה זו, 'לעצב את ההלכה', מעצבנת אותי מן היסוד. מילה מכובסת-עמומה זו עומדת בסתירה מהותית לאמונת תורה שבעל-פה וסמכות מוסרי התורה ומעתיקי השמועה. הקריאה ל'עיצוב ההלכה' היא אנטי הלכתית בעליל וטמון בה ערעור כנגד 'תורה מן השמים'. אני מציע לידידיי הרבנים והמלומדים להימנע משימוש בביטוי 'משכילי-רפורמי' זה, גם אם לא מתכוונים לכך.

עיקר 'עצבנותי' על 'מעצבי ההלכה', ודורשי התאמתה לדורנו, היא קריאתם לטיפוח ה'בינוניות' ולהרמת דגל של 'דתי-לייט' כאתגר לכתחילי. אני מסכים כי ה'לייטיות' שימרה במידה רבה את נאמנות בני עדות המזרח למורשתם. המסורתיות המזרחית הסלחנית פורשת טליתה גם על ה'לייטים' ומונעת את יציאתם אל מחוץ למחנה. אבל מעולם לא הפכו בני עדות המזרח סלחנות אבהית זו ל'דגל', ל'חזון', ל'אג'נדה' או ל'אסכולה' ב'הגות הישראלית בת זמננו'.

בעיני, מעצבים-מעצבנים אלו הם ממשיכי דרכם של התנועה הקונסרבטיבית, עם התאמה לישראליות העכשווית. גורלם יהיה כגורלם, שכן רבני הדורות האחרונים נמנו וגמרו שקידושיהם אינן קידושין, גיטיהם אינם גיטין וגיוריהם אינם ראויים לבוא בקהל. קריאת התיגר שלהם כנגד שלימות ההלכה הוציאתם מכלל ישראל ההלכתית. כך צפוי ל'כת מעצבי ההלכה' המתחזים כנאמניה אך קוראים ברמקול להתאימה 'לדרישת העם' שלא בדרך המקובלת במסורת ישראל.

ואחתום בגילוי נאות: מכון 'צומת' שאני עומד בראשו מיוסד על 'שילוב ההלכה והחיים המודרניים', אך בדרך אבולוציונית הנרקמת ומתרחשת תוך הסכמה ותיאום עם סמכויות הלכתיות מובהקות. זה ההבדל הקטן-הגדול!

(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')