לפני חג הפסח עסקנו בענין הצרעת שעניינה צרות עין, שהאדם חי לעצמו בלבד. לאחר ה"סור מרע" בא ה"עשה טוב", והוא הציווי "קדושים תהיו".
בהקדמת הספר שערי-יושר מאריך הרב שמעון שקופ זצ"ל בהסברת מצוה זו. לדעתו "במצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו. היינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו". בזה מידמים אנחנו לקדושת המקום שנאמר עליו "עולם חסד יבנה", שברא עולם לטובתנו.
ביסוד זה פירשה המשנה באבות: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני"? שאדם חייב לפתח את יכולותיו ואישיותו, ואם לא יעשה זאת אין מי שיעשה זאת במקומו. אך אם יממש עצמו רק למטרה אגואיסטית, "כשאני לעצמי מה אני? שאם יצמצם את ה'אני' שלו בחוגו הצר, אז 'אני' זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב". רק אם יכיר עצמו כאבר בגוף גדול, אז רם ונישא ערכו הוא, שבמכונה הגדולה גם מסמר קטן הוא דבר חשוב, שהכלל בנוי מפרטים.
הגמ' (ב"ב צט) הצביעה על סתירה בין פסוקים. בספר שמות נאמר על הכרובים "ופניהם איש אל אחיו", ואילו במלכים כתוב "ופניהם אל הבית"? ומתרצת הגמ': "כאן בעושים רצונו של מקום, כאן באין עושים רצונו של מקום". פשט הדברים, שכשעושים רצונו של מקום מתבטא הדבר במבט של אהבה בין ישראל ורבש"ע - "פניהם איש אל אחיו". כשאין עושים רצונו של מקום, הם מסבים פניהם אל הבית. אך יש לזה גם משמעות נוספת; מהו רצונו של מקום? ש"פניהם יהיו איש אל אחיו", שכל אחד מישראל יראה האם לאחיו חסר דבר מה, ובמה אפשר לסייע לו. אך "אם פניהם אל הבית" וכל אחד ידאג רק לביתו - אין זה רצונו של מקום.
במגירתו של חייל מישיבת הסדר שנהרג בג'נין נמצא מכתב שכתב לארוסתו לפני היציאה לקרב, בו הוא מביע את רצונו לבנות עמה את ביתם. יחד עם זאת הוא מוסיף שאין דבר שהוא רוצה לעשות יותר מלצאת למבצע ולהכות את הנבלים מכה כזו, במקום הכי כואב, שלא יחשבו לעשות עוד פיגוע; "ונהיה מוכנים לשלם את המחיר, ואני מוכן להיות המחיר הזה... ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראלי שלך הוא זה שאמור להוליך אותך, ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים" (כלביא-שכן, לזכרו של גד עזרא הי"ד).
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')