יסוד מוסד ביהדות הוא שהעולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין, והמסקנה העולה מכך היא שעל האדם להכין עצמו בפרוזדור כדי שייכנס לטרקלין (אבות ד, טז).

ממוצא דבר אנו למדים שהעולם הזה אינו אלא מקום ההכנה, כדברי הרמח"ל בפתיחת מסילת ישרים, בעוד המקום שהוא המטרה והיעד שאליו אנו כוספים נמצא הרחק מעבר לגבולותיו. בינתיים, בעודנו בפרוזדור, אנו חשופים לניסיונות מרובים שעניינם לאפשר את בחירתנו בטוב ולהציע בפנינו אמצעים - תורה ומצוות - שעל ידם נבוא אל המקום הנכסף, אל העולם-הבא.

בדורנו, לא קל לנו לקבל את התפיסה הזו, שאינה רואה את הטוּב המופיע בחיי העולם-הזה כערך ויעד כשלעצמו, אלא רק כמשרת עניין אחר. מענה עמוק לקושי זה נמצא בדברי מרן הרב קוק זצ"ל, המאירים את מציאות העולם-הזה באור אלוקי ונותנים מקום גדול ועמוק לא רק לטוב המתגלה בו אלא אף לחטאים ולנפילות הכרוכים בו. (מובן שאין הכוונה לנתינת לגיטימציה כלשהי לחטא, אלא להבנה העמוקה שגם הרשעה משמשת כלי ביד ההנהגה האלוקית וגם מעשי החטא ממלאים בדרך עלומה את תפקידם בתיקון העולם ובזיכוכו).

האם ח"ו חלוק מרן הרב זצ"ל על משנה שלמה ששנינו במסכת אבות? האם תפיסתו מייתרת את הצורך בעולם-הבא, או מבטלת את ההיררכייה שבין הפרוזדור והטרקלין, בין "היום לעשותם" ו"מחר לקבל שכרם"? מובן מאליו שאין הדבר כך. לעולם לא נסתפק בחיי העולם-הזה, ואפילו יתנוצץ בהם אור אלוקי ותשרה בהם שכינה. וכי אם אדם משפץ את פרוזדור ביתו, צובעו ומקשטו, האם בכך הוא הופך אותו לטרקלין?

אמר על כך רבנו הרצי"ה זצ"ל שאמנם חיים אנו בפרוזדור, אך אשרינו שהפרוזדור שלנו מאיר באור הטרקלין. האור האלוקי המופיע בחיי העולם-הזה מתנוצץ ביתר שאת בארץ-ישראל, ועתיד להיגלות בכל הדרו בבניין בית המקדש ובאותה עת מופלאה שבה תימלא הארץ דעה את ה'; אולם גם אז לא יהיה אלא בגדר פרוזדור מואר ונאה - לא בגדר טרקלין, שהוא התכלית עצמה.

אבן הבוחן הטובה ביותר להבדיל על-ידה בין פרוזדור לטרקלין היא נשמתנו האלוקית, שבאה ממרחבי האור האלוקי שאין לו תחילה ואין לו תכלה, ולעולם לא תוכל לקבל את הגבוליות של העולם-הזה כסוף פסוק. גם אם יתעצם האור המאיר בתחתונים עד מאוד, תמיד תשאף היא להגביה עוף ולשוב אל מקורה האין-סופי. מאידך, יש לשאול כיצד מהווה העולם-הבא את מקום התכלית והשלמות, והרי הוא חסר את ממד הבחירה האנושית שבה ועל-ידה מתקיימת העצה האלוקית שבשורש בריאת העולם: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

אכן, מעצם העובדה שאמנם שני עולמות ברא ה' - עולם-הזה ועולם-הבא - עלינו להבין שאי אפשר לזה בלא זה. שלמות אמיתית, אם כן, תושג רק כאשר תתבטל השניות החוצצת בין שני העולמות, בעת תחיית המתים. המוות הוא המאפיין יותר מכל את סופיותם ערכי העולם-הזה, ובעת התחייה - כאשר יאיר הוא עצמו באור אלוקי עליון - יתגלה שבאמת שני העולמות חד הם, וכלי הפרוזדור רוצים ויכולים לֵיאור באור פני מלך חיים, להכיל את אור החיים האמיתיים שלמעלה מכל גבול.

אם הידיעה שסוף אדם למות ולעלות אל חיי הטרקלין מבססת את ערכו של העולם-הבא כיעד לחיי האדם, הרי האמונה בתחיית המתים משיבה גם את ערכו של העולם-הזה למקומו ומזכירה שעתיד הוא להתחדש ולהאיר באור העולם-הבא, ורק אז תושלם המגמה האלוקית שבשורש בריאת העולם: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')