כידוע יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. ניסן, החודש שבו יצאנו ממצרים הוא חודש של שמחה, ולכן לכן נקבעה הלכה (שו"ע או"ח תכט, ב), שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור.
ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יורצייט בחודש ניסן, עולה לקבר בערב ראש חודש.
ואם כן ברור שאין מקום לקבוע יום זיכרון כואב לשואה בחודש ניסן, וכל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי.
ובינתיים, עד שיוכרע הדבר על ידי גדולי ישראל, אם ראוי לתקן יום מיוחד לזכר השואה, ראוי לתת צביון נכון ועמוק לכ"ז בניסן, ולקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח המשפחה היהודית, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו).
האחריות ליעודו של העם היהודי
אחריות גדולה מוטלת עלינו, עם שרידי חרב - לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי. יסורים נוראים עברו אבותינו. במשך אלפיים שנות הגלות, הם התחילו בחורבן הבית והארץ על ידי הרומאים ואחריהם הנוצרים והמוסלמים, נמשכו במסעות הצלב באשכנז, באינקוזיציה בספרד וגזרות ת"ח ות"ט, והנורא מכל - השואה שפקדה את עמנו על ידי הנאצים הארורים לפני כשבעים שנה. את כל הסבל הזה נשאו אבותינו כדי להעביר את לפיד היהדות הלאה.
והעולם כולו נברא בשביל שישראל יגלו בו את דבר ה' שבתורה, שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". וזהו יעודו של העולם להתקשר אל בוראו, מקור חייו, ועל ידי כך להביא אל העולם ברכה וגאולה. וזהו שאמרו חז"ל (שבת פח, א): "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם מקבלים ישראל התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ועל כן סביב קיומו של ישראל ושליחותו סובבות כל המלחמות הגדולות והיסורים הגדולים. והבסיס לכל הוא קיומו של העם היהודי.
וזו מן הסתם היתה משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכל כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
המספרים העצובים
לפני השואה מנה העם היהודי שמונה עשר מליון נפש, בשואה נרצחו ששה מיליון. וכיום, כששים וחמש שנה לאחר השואה אנו מונים שלושה עשר מיליון בלבד. במשך השנים הללו העולם התפתח ושגשג, עמים רבים הכפילו את מספרם ואף שילשוהו. ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ונפשנו. כשני מיליון נכלאו בשבי הסובייטי. רבים מהם התבוללו. גם קהילת היהודים הגדולה שבאמריקה לא גדלה, להפך מספרה הולך ומצטמצם, ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה בשפל וההתבוללות גואה. כך גם המצב באירופה ובשאר הקהילות שבתפוצות.
רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתפתחים, בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי להשלים את ההתמעטות שבקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובודאי שאינו מספיק בשביל לגדול ולשגשג.
השאלה כיצד נעודד את היהודים, בארץ ובתפוצות, ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות. מה עלינו לעשות כדי להגשים את היעוד הגדול והנורא הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים.