בספר "דורש לציון", שיצא לאור בשנת תש"ס, רוכזו דרשות של תלמידי הגר"א בענייני הגאולה וחיבתה של ירושלים וא"י, עפ"י חזונו של הגר"א. אחת הדרשות היא של ר' יוסף סופר, בעל "קול ישועה", וזה תוכן הדברים, "ספירת העומר היא המצוה היחידה שבה אנו מצווים למנות בכל יום, ללמדך על חשיבותו של כל יום. עפ"י תורת הקבלה, היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ובטרם יפלו בשער הנ' הוציאם הקב"ה בחפזון. בכל יום יצאו ישראל משער אחד של טומאה עד שהגיעו ליום המ"ט, אז נזדככו לגמרי ונכנסו לשער החמישים, יום מתן תורה, שהיא מדרגת מלאכי השרת".
"וכך בכל שנה, מ"ט ימים אלו מסוגלים להתרוממות מהמדרגה הבהמית הנמוכה של הקרבת שעורים, מאכל בהמה, שמקריבים ביום ט"ז בניסן, ועד המדרגה הגבוהה של הקרבת שתי הלחם העשויות מחיטים, מאכל אדם. ללמדך על היכולת של כל אדם להתרומם מהמדרגה הנמוכה ביותר ועד לגבוהה ביותר".
"הלוך וקראת באזני ירושלים... זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר...". על פי הדרש, הנביא משמיע את הדברים באזני "ירושלים" היא כנסת ישראל. אך עפ"י הגר"א הפסוק מתפרש גם כפשוטו, והיינו, שקדושת ירושלים ליוותה את ישראל במדבר, שירושלים של מטה מחוברת עם ירושלים של מעלה "כעיר שחוברה לה יחדו".
מ"ט הימים המגיעים עד מתן תורה מחברים אותנו לירושלים של מעלה, ואנו מזכירים בתפילה שאחר הספירה, "לטהרנו ולקדשנו בקדושה של מעלה", היינו ירושלים של מעלה. הפשט והדרש מתלכדים בזה, שהמטרה של ספירת העומר היא להעלות את ישראל לדרגת הקדושה של ירושלים של מעלה.
ורמז לדבר: "כנסת ישראל", "ירושלים של מעלה" ו"ספירת העומר" ערכם המספרי - 1071. ימי הספירה הם אפוא ימים המסוגלים לקדושה, לא דווקא משום כך הם גם עלולים לכישלון, שכל המקודש מחבירו עלול להיפגע יותר. אמנם שני ימים ישנם בימי הספירה שהם יוצאי דופן, שבהם אין לקליפה שליטה, והם יום "העשרים" "ויום הארבעים ושנים" בעומר, "כידוע ליודעי חן".
ואכן, מסופר שתלמידי הגר"א בתחילת פעולתם בשנת תקע"ב, ראו ברוח קדשם שנפתח החלון במחיצת הברזל שמאז חרבן הבית, וניצלו את שני הימים האלה להנחת יסוד למפעלי קדושה רבים בירושלים - ימים אלו הם יום ה' באייר, יום העצמאות, וכ"ז באייר, יום כיבוש ירושלים.
כידוע, טוהרה ירושלים המזרחית ביום ג', כ"ז באייר, ורק את הפריצה לעיר העתיקה השאירו לאור יום רביעי.
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')