יוסף רואה בחלומו נושאי אלומות באחת משדות חברון. בני ישראל המאלמים אלומים בתוך השדה, מתבשרים לפתע שקמה אלומת משיח בן יוסף וגם ניצבה, וכל אלומות השדה משתחוות לה. היינו כחולמים. שני מצבי רוח משתנים משמשים בו זמנית, דמעות של בכי הנושרות מתוך צער וכאב, ולעומתן שחוק של רינה ושמחה. יוסף מבשר לאחיו בשמחה איך משתחוות כל האלומות לאלומתו, אך הוא לא משער לאילו דמעות של צער וכאב תוביל השמחה הזאת.
ההבדל בין הזריעה לקצירה, הוא ההבדל בין בכי ודמעות לשמחת הרינה. כשם שקשה באימונים קל בקרב, כך יש קושי בזריעה לעומת הרגשה מרוממת בקצירה. שאו עיניכם וראו מי ברא אלה. ראינו אפיקי נחלים וגאיות בארץ צייה ועייף, אך אפיקים מלאי מים הזורמים כנחלים בנגב? מי שראה את הזרימה הזאת בימי שטפון של חורף, ורוצה לראות מחזה כזה גם בקיץ, שיתבונן בשביתנו.
מי העלה בדעתו, שישיב ה' את שביתנו לארצנו כמו אפיקים בנגב, המוליכים מים חיים לכל מקום. אין צורך לא במוביל ארצי ולא במסיע לאומי. המוביל הלאומי הזרים את בני ישראל לנגב כמו מים חיים בערוציו. המשל הפך לנמשל. הבקשה הפכה למציאות. מי ברא אלה? שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב, את זה רואים רק בחלומות. היינו כחולמים בהקיץ. המראות האלה התגלו לעינינו.
הבכי הנורא מול עצמות יבשות של אפר כבשני אירופה, הפך לחיל גדול מאד של עיניים צופיות לציון. אשא עיני אל הררי ציון כי שם צווה ה' את הברכה. הבקעה הארורה של עצמות יבשות, היא בקעת 
אותן דמעות של בכי איום שייבשו בעינינו, הפכו לדמעות של שמחת נושא אלומותיו. כל קשיי הזריעה וכל תעלומות העתיד, נמחו בשיבת ציון. אלומות ועומרים הובאו הגורנה, בר ואוסם נאגרו במחסנים. הארץ החלה לתת פריה בעין יפה לשביה בוניה
מוות של טומאת ייאוש. יבשו עצמותינו אבדה תקוותנו נגזרנו לנו. אך עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה. נפתלי הרץ אימבר ניפץ את אווירת היאוש של הבכי הגדול בבקעת העצמות, והכריז עוד לא אבדה תקוותנו.
בני ישראל לא הצליחו להעלות חיוך של שמחת רינה על שפתיהם, כשהתבשרו של אלומתו של יוסף. הם לא הבחינו במשיח בן יוסף המביא בשורה של גאולה. המשיח הזה עבר צרות איומות וקשות, בשיירות של ערביים, בבתי כלא, בעלילות, בניתוק מהבית ומהחברה, בשנאה ובניכור, אך הוא דבק במשימה. הגיע היום של המלכות והממשלה. הכל היה צפון ובלתי מפוענח. הכל היה בהסתרה ובמסתורין. אבל על מרכבת המשנה כרעו כולם לפניו ברך.
הוא הכיר אותם אך הם לא הכירוהו. הם לא הבינו שנושא האלומה בא ברינה של ממשלה. הם טענו משיח רק בן דוד. לא מעוניינים בכל התגלות אחרת. we want mashiach now ולא מעוניינים לא ביוסף ולא במשיחו. הם הפכו את השחוק והשמחה לבכי ודמעות. נושא האלומה שבא ברינה, הפך להיות נושא הזרעים. משך הזרע של הזורע, נשא קשיים ובעיות לרוב. האמנם ינבטו זרעי המשיחיות האלה? כמה זמן תמשך הזריעה הזאת?
היינו כחולמי יוסף. הנה נמלא שחוק פינו ולשוננו רינה, הנה פתח ה' את קברותינו והוציאנו מהקרמטוריומים, הביא בנו את הרוח שהפיחה בנו את תקוותו של נפתלי הרץ אימבר. החולמים אנחנו? הלא השיב ה' את שביתנו? הלא נמלאו אפיקי הנגב מים חיים של התיישבות ופריחה? הרי גדולי הצוררים נאלצו להודות כי הגדיל ה' לעשות עם אלה. מדוע חיכך פיוס ה-12, האפיפיור הטמא, את כפותיו, בימי השואה, נוכח הזוועות ביהודי אירופה? היה ברור לו שהנה מתגשמות לעיניו חזיונות הברית החדשה, בדבר בחירה אלטרנטיבית אלקית בנוצרים, המחליפים את עם האלקים המושמד.
על כרחם של כל שונאי ישראל שולחי ידם ומבקשי נפשם, באה הודאה ששמחתם היתה מוקדמת מדי. לא עזב ה' את עמו. ולא זו בלבד, אלא שהוא פתח את קבריהם, צבר את אפרם והעלה אותם לאדמתם. אותן דמעות של בכי איום שייבשו בעינינו, הפכו לדמעות של שמחת נושא אלומותיו. כל קשיי הזריעה וכל תעלומות העתיד, נמחו בשיבת ציון. אלומות ועומרים הובאו הגורנה, בר ואוסם נאגרו במחסנים. הארץ החלה לתת פריה בעין יפה לשביה בוניה.
גם פיוס ה-12 נאלץ להודות שעם האלקים קם לתחייה. הוא ומאמיניו היו כחולמים. משיח בן יוסף נושא אלומתו. בני ישראל היו כחולמים. אי אפשר להביט על אלומתו של יוסף במציאות. רק בחלום יכולה אלומת יוסף ללבוש בגדי שש, רביד זהב על הצוואר, וטבעת מלכות על היד. איך אפשר להאמין שהילד יהפוך למלך? מי היה מאמין שאחרי עשרות שנים יקום המת לתחיה? שבעת ימי האבל הפכו לשבעת ימי משתה.
נושאי הזרעים של כל הדורות, שזרעו ועמלו בדמעות, לא זכו לשאת את האלומות. הדמעות שנותרו בעיניים, והחלומות הגדולים נותרו כחלומות יוסף. הם לא שמעו את אני יוסף המתגלה לעיניהם. אבל אנחנו קמנו תחתיהם לשאת את האלומות. הכל צמח והבשיל. כלה קציר, והנה נושאים אנו את האלומות. בשבילנו ולמעננו עמלו כל הדורות בבכי ודמעות. הלא נישא את אלומותיהם בשחוק של שמחת רינה?
החולמים בגטאות ובמחנות ההשמדה, חלמו גם בהקיץ מאין יבוא עזרנו? חלומות על אלומות של ארץ ישראל, גררו לפחות חלומות על נישוק רגבי העפר האלה המצמיחים אלומות של זהב. והנה לא נתן שומר ישראל למוט רגלינו. השכחנו את החלומות אשר חלם לנו יוסף? שכחנו את משיח בן יוסף שנשלח לפנינו למחיה מאת האלקים? שכחנו איך יש להכין את הדרך לשיבת ציון השלמה?
נפתח את פינו בשיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, ונשיר במלוא העוז את המילים במנגינת עוד לא אבדה תקוותנו. נזכור את החלומות שהתגשמו, ואת החלומות שעומדים להתגשם. נמלא שחוק פינו, כי נושאי אלומות אנחנו. עיני כל נושאי הזרעים במשך הדורות, צופות לנושאי האלומות. בוא יבוא ברינה נושא אלומת אור הגאולה.