"ואולך אתכם קוממיות", כתב הספורנו "על היפך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך" (ישעיה נא), ופירש שם במצודות: "כפוף עצמך להשתטח בארץ ונעבור עליך", והיפך זה "קוממיות", שיתנערו מעפר ויעמדו בקומה זקופה.
ויותר מזה כתב הספורנו על הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ", שאין כוונת המקרא לנבא על ריבוי ישראל כעפר, אלא "כענין ותשימי כארץ גווך", שיהיו בתכלית השפלות וכו', כי אמנם תשועת הא-ל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההווה היום בגלותם אשר כמוהו לא נהיה, כמו שנאמר: "אם ראית דור שצרות רבות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר 'כי יבוא כנהר צר', וסמיך ליה 'ובא לציון גואל'".
והרמב"ם כתב באגרת-תימן שהדמיון לעפר הוא שאעפ"י שהכול דורסים אותו, הרי באחרית ימיו של האדם מכסה אותו העפר. הרי לנו תחזית היסטורית, שכאשר יגיעו ישראל למדרגה שפלה שאין למטה ממנה, יתנערו מן העפר ויעלו למעלה.
בסיום התוכחה נאמר "וזכרתי את בריתי יעקב וכו' ואף את בריתי אברהם אזכור", לא נאמר "בריתי עִם יעקב", אלא "בריתי יעקב". ישנה ברית הנקראת ברית אברהם וברית יצחק, והם מקבילים לגורל ישראל, בתחילה עם ישראל נכבד בעיני האומות, "נשיא אלקים אתה בתוכנו". יצחק אורו שוקע והוא מבודד, שנוא ומקנאים בו, יעקב כבר חשך אורו ולא זכה לישב בשלוה.
ההתנערות תהא בסדר הפוך, תחילה ברית יעקב שיחזיקו מעמד גם בחושך, ומשם תתגשם ברית יצחק, שמעמדם יתרומם עד לכדי שנאה וקנאה, ולבסוף תתגשם ברית אברהם ויהיו נכבדים בעיני העולם, ויכירו ערכם.
בדורנו שנשפלנו לעפר, לדיוטה תחתונה שאין למטה ממנה, אות היא שהחלה להתקיים הנבואה "ואולך אתכם קוממיות", שמשמעותה "כשתי קומות של אדם הראשון" (ספרא).
המהר"ל (נצח-ישראל,נא) מפרש שתי קומות, עפ"י דברי הגמ' שקומתו של אדם הראשון היתה מאתיים אמה, שהמספר מאה מורה על שלמות, וקומתו מאתיים אמה פירושה שיש בו שתי שלמויות, השלמות האחת היא הקומה הגופנית, והשלמות השנייה היא הקומה הרוחנית. וכשחטָא אדם הראשון הונמכה קומתו למאה אמה, שעל זה נאמר "ותשת עלי כפך", כף בגימטרייה מאה.
לאחר שעם ישראל יתנער מעפר, לא ישוב רק לקומתו הגופנית הקודמת, אלא תתוסף בו גם הקומה האלוקית ותהיה קומתו כפולה, מאתיים אמה. ועל כך אנו מתפללים "ותוליכנו קוממיות לארצנו". וכתב על זה הרב קוק: "שתי קומות כשל אדם הראשון, כי הגוף והנשמה יחד הם קומה שלמה, גשמית ורוחנית".
וכך זכינו בחודש אייר לקומה גופנית יום העצמאות, ולאחר מכן נזרקה בו נשמה וזכינו ליום ירושלים, הקומה הרוחנית.
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')