אימרה נפלאה נאמרה בשמו של הגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל, הואהיה מדייק שהציווי לפקוד את השבטים איש על מחנהו ואיש על דגלו נאמר למשה רק אחרישהוקם המשכן בפועל והחל לתפקד כבית ה', דהיינו כשנה אחרי יציאת מצרים. מדוע לאנאמר ציווי זה קודם לכן? הרי מקור הדגלים בא משום שישראל חשקו בזה בעת מתן תורהכדברי חז"ל שבשעה שראו את הקב"ה בא עם פמליא של מעלה - מלאכי השרת כשהםמסודרים לפי דגלים כנאמר: "דגול מרבבה", ביקשו ממשה רבנו שגם הם רוציםבזה, ואם הקב"ה רצה להענות למבוקשם, כמו שאנו אכן רואים, מדוע לא עשה זאת מידעם קבלת התורה?
הסביר הרב קמינצקי זצ"לשההתבדלות השבטית של כל אחד מהשבטים עלולה היתה להיות גורם מפלג בעם, דבר שהוא לכלהדיעות בלתי רצוי, ואשר על כן לא נענה הקב"ה מיד להעמידם איש על מחנהו ואישעל דגלו. אולם לאחר שהמשכן הוקם והוצב במרכז המחנה, כאשר במרכזו הארון והלוחות, אזהיה מקום להעניק ביטוי ייחודי לכל שבט ושבט מבלי לחשוש שבכך ייגרם פילוג כלשהו. משוםשכאשר יש דבר מרכזי שכולם מתאחדים מסביבו ניתן לבטא גם את מעלת היחיד. על כן התעכבצווי זה עד לאחר הקמת המשכן שבמרכזו ארון עם לוחות העדות.
הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל כתב לקהילה אחת שציינה עשורלכהונתו של רב הקהילה שלהם ברוח דברים אלו, וכך כתב: שהרי זה דבר ידוע כי בעיירותגדולות, עמד שעון העיר במקום גבוה, באופן שאם היו רוצים להגיע אליו היו מוכרחיםלהשתמש בסולם. הפיקחים היו אומרים שהעמדת שעון במקום גבוה דווקא, יש לה שני טעמים:אחד חיצוני ואחד פנימי, הטעם החיצוני הוא בכדי שייראה גם ממרחק, אבל הטעם הפנימיהוא שמאחר שעיקר ענינו של שעון העיר הוא בכדי שהקהל יכוון את השעה על פיו, הרי אם היה השעוןעומד במקום נמוך אז היה כל אחד ניגש אליו ומכוון את הזמן של שעון העיר בהתאם לשעונוהפרטי ולצרכיו, וממילא היתה מתבטלת על ידי כך המטרה של שעון העיר, עכשיו שמעמידיםאת שעון העיר במקום גבוה, ואין בידו של היחיד לגשת אליו ולהתאימו לשעונו הפרטי,הרי בהכרח שהוא מכוון את שעונו הפרטי על פיו של שעון העיר.
מסיים הרב הוטנר זצ"ל את מכתבו:בעוונותינו הרבים נמצאים לדאבוננו, הרבה אנשים שאינם מבינים שיש להעמיד את התורהבמקום גבוה. ומכיוון שהיא עומדת במקום נמוך שהרי תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצהיכול לעסוק בה. ישנם יהודים הניגשים אליה ומתאימים אותה לדעתם הפרטית, וכל ענין שלהתורה מתבטל על ידי כך.
התורה מורה לנו כי האותות והדגלים של כלשבט ושבט ומימוש יחודו ומעלתו של כל יחיד ויחיד הוא בא רק לאחר שהמצאנו מקום גבוהלהעמיד עליו את המשכן והתורה באופן שהגובה הזה שולל את האפשרות מכל יחיד להפעיל אתדעתו כפי הנראה אליו... רק אז ניתן לבטא את יחודיותו של כל אחד. תפקידינו בראשובראשונה להציב במרכז את התורה המכוונת ומורה את הדרך והשעה הבסיס המשותף לכולנו,ואזי ניתן לכל אחד לבטא את יחודיותו.
סיפר פעם הגה"צ רבי אליהו לופיאןזצ"ל שהוא שבת באחת השבתות בראדין אצל מרן החפץ חיים זצוק"ל, לאחרשהתחיל את הקטע בזמירות שבת: "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת בדתמחללו, שכרו הרבה מאד על פי פעלו, "איש על מחנהו ואיש על דגלו".אמר החפץ חיים : יש שני סוגים של שומרי שבת, יש מי שהוא "מקדש שביעי כראוילו" – מקדש את היום בקדושה ובטהרה, בתפילה ובלימוד תורה יותר מכל יום חול, אזיהשבת כראוי לו, לשם כך נבראה השבת והוא מקיימה כראוי. אך יש מי שהוא רק "שומרשבת כדת מחללו", הוא שומר לא לחלל שבת ולא יותר, הוא נקרא בעולם "שומרשבת" אבל "קדושת השבת" חסרה אצלו, הוא לא מרגיש ומתרומם בה ואינומענגה ברוח הנכונה בתפילה ובתורה, הוא רק נח מיגיעו מכל ימות השבוע.
אמנם נכון שעל שניהם נאמר : "שכרוהרבה מאד על פי פעלו" – וגם מי שרק שמר את השבת מחילול ומלאכה יקבל את שכרו,אך למרות זאת : "איש על מחנהו ואיש על דגלו", אין שני האנשים הללו יזכולאותו מחנה וימנו על אותו דגל. יש להם דבר משותף והיא "שבת קודש", אךלכל אחד יהיה את המחנה שלו, את הדגל שלו וההבדל ביניהם קיים. כל אחד יכול ליצורלעצמו אחרי מתן תורה - שהיא המכנה המשותף של כולנו את המחנה והדגל שלו לפי מעשיו.יש שיזכו למחנה ודגל חשובים יותר ומיוחדים מהאחר, והכל לפי רוב המעשה.