טבעת החנק סביב מדינת ישראל, כך נדמה, הולכת ומתהדקת. בחלל האוויר מרחף איום של הכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית כשהוא זוכה לגיבוי בינלאומי גדל והולך, והשפעתו מעיקה על הציבור בישראל ומשמשת לא אחת כסיבה להתנגחויות פנימיות הנובעות מתוך תחושות תסכול וזעם. מי שמעיין בעמודי הדעות בעיתונים ימצא יללות הספד מכאן ועקיצות של 'אמרנו לכם' מכאן, ועלול לפתח בקלות תחושה משתקת של חוסר אונים.

במצב זה אני נזכר בצמד מילים שהיה הרב צבי יהודה זצ"ל נוהג לומר לתלמידיו. אין הכוונה לצמד הידוע של שני האל"פים - "אהבה ואמונה" - שאותן הדגיש בעת עיסוקו במשבריו הרוחניים של הדור, אלא בצמד אחר שנאמר ביחס לדרך חייו של האדם הפרטי, קשייו ולבטיו. על כגון אלו היה הרב צבי יהודה זצ"ל אומר: "בשמחה ובגבורה". כשאדם חי מתוך דכדוך וחוסר אמון ביכולותיו הוא נעשה משותק. מתוך מצב כזה אין הוא מסוגל לנצל אלא חלק זעיר מיכולותיו, וגם המעט הזה כרוך בתחושות עזות של אומללות ותסכול. העמדה הנכונה והצודקת שבה צריך אדם להתבונן על עצמו היא שמחה על כל הטוב שיש בו מחד, וגבורה של אמון ביכולתו להתמודד עם המשימות שהקב"ה מזמן לו.

נדמה שגם אמירה זו ניתנת ליישום לא רק בחיי האדם הפרטי, אלא גם בחיי האומה וביחס למשימות העומדות לפניה. קשיים רבים עומדים בדרך צמיחת גאולתנו, ולעומתם עלינו להיזכר ב'ריאליה' הפלאית של האומה הנצחית שלנו: עברנו את פרעה, עברנו את נבוכדנאצר, עברנו את הגלות הארוכה ואת כל משברי העצמאות - ולכולם יכולנו. לא קלה הייתה הדרך, אבל נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ואותה הבטחה שעמדה לאבותינו עומדת לנו בכל דור ודור כשעומדים עלינו צוררים חדשים לכלותנו. על כך אומר הנביא: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". אנו נעשה בוודאי כמיטב יכולתנו, אולם רק מתוך עמדת ביטחון בו יתברך, שהוא מושיענו ויושיענו.

את חשבון מצבנו עלינו לערוך מבלי להשתעבד לאופן שבו מביטים עלינו אומות העולם. רבים מאתנו חוששים שניחשב כסרבנים, וסופנו שנמצא עצמנו מוכרזים כ'מדינת אפרטהייד'. כאן עלינו לשאול: האם הלבנים האירופאים, מכונני האפרטהייד, שבו למולדתם ההיסטורית ולאוצרות מקדשיהם בשעה ששעבדו את השחורים בדרום אפריקה? האם בכוח ההבטחה האלוקית או בתוקף קדושת התנ"ך גזלו את אוצרות ארצם העשירה? האם באו לשם כשהם מוכי שואה ורדופי גולה?

ומצד אחר - האם אולצו להנהיג יד קשה כלפי הילידים השחורים מכיוון שאלו ביקשו לחסלם או סירבו להכיר בזכותם להיות חלק מן המדינה? האם עשו זאת אל נוכח מערכות חינוך שהרעילו את מוחותיהם של ילדי בית-ספר וגן בתאוות הרג ושפיכות דמים של אזרחים, נשים וילדים? האם ניצבו אי פעם בפני גייס של מתאבדים המתפוצצים ברחובות הערים מתוך מגמה אחת ויחידה - לחסל את הציבור הלבן במדינה?

אפרטהייד הוא ניצול בני אנוש במובן המחפיר והנבזה ביותרו, ואילו שיבת ישראל לארצו היא הבשורה הנאצלת ביותר, העתידה לרומם את העמים כולם לימים שבהם לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

בשעה שנהיה בני חורין מן השעבוד המחשבתי ללשון השקר הזו, השמה אור לחושך ופוסלת במומה את הכשרים והצדיקים, נוכל לראות בעיניים פקוחות את עומק הצדק שבשיבת ישראל לארצו ואת עומק הרשע של נטיית אומות העולם לכפות עלינו מדינת מחבלים נוספת במולדתנו. אז, בשמחה ובגבורה, מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו, בצדקת דרכנו וביושר לבבנו, נוכל לחפש את הפתרון להתמודד עם הקשיים העומדים בדרכנו.