"ולבני קהת לא נתן (עגלות)... בכתף ישאו", דרשו חז"ל (ערכין יא) אין ישאו אלא לשון שירה, שנאמר "שאו זמרה ותנו תוף". והדבר מופלא, מה עניין נשיאה בכתף לשירה?
בספר שמואל מסופר שדוד הרכיב את הארון על עגלה, ובזמן שהארון נשמט אחזו עוזה, ועל כך חרה אף ה' בעוזה. הגמ' (סוטה לה) מפרשת שדוד נענש על שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר "זמירות היו לי חוקיך", ואמר הקב"ה, לדברי תורה שנאמר בהם "התעיף עיניך בו ואיננו", אתה קורא זמירות? חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, שנאמר "בכתף ישאו".
השפת-אמת מפרש עפ"י מה שנאמר בשמואל, שהפלישתים שלחו את הארון בעגלה הרתומה לשתי פרות, "וישרנה הפרות בדרך", ודרשו חז"ל (ע"ז כד) שישרו פניהם כנגד הארון ואמרו שירה. שעל ידי שנשאו את הארון ניתן בהם דעת ואמרו שירה... וכמו כן בכל עובד ה' באמת שמתמלא זיו ושמחה" (תרמא).
מדוע דוד נענש על שקרא לתורה זמירות, והרי התורה כולה נקראת שירה - "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"? אלא ששירה אינה זמירות. שירה היא שכֶל עמוק ומופשט, ולכן היא כתובה אריח על גבי לבנה - במרווחים - כי הנסתר שבה מרובה על הנגלה. ואילו זמירות הן עניין רגשי, קצבי ומוגבל, זמר - מלשון זמירה וחיתוך.
התורה היא שירה והיא עול כבד (אדם מקבל על עצמו "עול תורה" ועול מצוות), ואעפי"כ מקבלים עול זה בשמחה, כי כשאדם דבק באידיאל ומצליח להגשים אותו בעבודה ובמסירות, הוא מאושר שכן יש תוכן לחייו, והוא שר. לכן את התורה נושאים על הכתף. למרות שהעול כבד, יש להזדהות עמו ולשאת אותו מתוך שמחה ושירה. בהקדמה לאור-גדליה מועדים כתב: בשירה - "נישט מיט אקרעכטץ", היינו, בלא אנחה.
דוד שקרא לתורה זמירות, קלילות, נענש כשטעה ולא נשא הארון בכתף אלא בעגלה. תורה צריך לקיים ע"י "ויט שכמו לסבול", אך לעשות זאת בשירה.
כנגד אלו המראים עצמם מתייגעים בעבודת ה', קרא המגיד מדובנא "ולא אותי קראת... כי יגעת בי..." - הלא בעבודה שלי נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאוד", ומדוע אתה עייף ויגע?
כששאלו את ר' משה פינשטיין זצ"ל איך יתכן שהורים שמסרו נפשם בארה"ב וסירבו לעבוד בשבת, בניהם מחללים שבת, השיב - בוודאי היה האב מגיע כל יום ראשון ונאנח על ששוב פוטר מעבודתו. אילו היה מספר בשמחה ששוב עמד בניסיון, לא היו הילדים מתרשמים שקשה להיות יהודי.
(המאמר פורסם בעלון 'שבת בשבתו')